לפעמים אני מדמיינת לעצמי מה הייתי עושה לו הייתי מתעוררת בוקר אחד בתור גבר. קודם כל, כנראה שבמשך שעה הייתי קופצת בעירום כדי לראות איך מתנדנד איבר המין החדש שלי. אחרי זה בטח הייתי מאוננת, ואז מתרגלת מול המראה עמידה, הבעות פנים וצורת דיבור.
מה הלאה? אחרי זה הייתי ניגשת לדבר הכי סודי והכי כמוס - המחשבות בראש שלי - התסביכים, האמונות, הדעות הקדומות והתנהגויות שאימצתי לאורך השנים. למשל, הייתי מנסה לבכות. למרות שכשהייתי "קטן", רוב הסיכויים שאמרו לי שגברים לא בוכים. גברים לא מפגינים רגשות. גברים מזיינים. גברים כובשים. גברים זה כוח. גברים זה קשוח.
"אני חייל זקן, איני יודע את מילות האהבה", הוא ציטוט מאחד מסרטי הקאלט הסובייטיים שבדרך כלל עולה לי בראש כשאני מדברת עם גברים. תכלס? מדובר בשקר ממש גדול. הם יודעים. אבל הם פשוט לא רגילים להשתמש במילים האלה, ממש כמו שאני הייתי מרגישה מוזר אם בוקר אחד הייתי קמה עם פין במקום פות.
אני אוהבת גברים. אני אוהבת לדבר עם גברים. אבל הרבה פעמים הם קופסה שחורה עבורי. סוג של קליפה עבה שאני לא מצליחה לחדור. לפעמים בא לי להבין על מה הם חושבים, ממה הם מתרגשים ומה מציק להם. אני חושבת שעבורי זו קנאת הפין האמיתית; אני מקנאה בכם שאתם יודעים להסתיר את הרגשות שלכם בצורה טובה מדי, ובתור אחת שהולכת עם הלב על השרוול, ועובדת מאוד קשה כדי לנסות להסתיר לפחות מעט ממה שאני מרגישה או חושבת.
האם זה בכלל פאק שלי בייצור? שלי ושל עוד נשים רבות שנוטות לחשוב יותר מדי על כל מיני מצבים, לנתח אותם מעל ומעבר ומכל נקודת מבט אפשרית, לדמיין תרחישים והתפתחויות מבלי שבאופן כללי משהו בכלל קרה במציאות? ואולי דווקא התקלה אצלכם? תקלה שהתפתחה כתגובה לסביבה? סוג של מנגנון הגנה, כי אמרו לכם או הבנתם מהסביבה שגבר פגיע זה לא גבר? זה עובר מדור לדור, אבא מחנך את הבן, האחים הגדולים מחנכים את האחים הקטנים והמפקדים בצבא מעבירים את זה הלאה, לחיילים שלהם. כי ככה הדברים פשוטים יותר.
נכון, יש גם את "הגבר החדש", זה שמדבר על הרגשות שלו. בגלוי. גבר שבוכה. אני זוכרת איך בפעם הראשונה שמעתי את אבא שלי בוכה כמה שעות אחרי שאמא שלי נפטרה. כל היום הוא היה עם פני פוקר, קצת עצוב, ואז כשהתפזרנו לחדרים - שמענו מחדר השינה המיותם שלהם קולות מוזרים. לא הבנתי. ואז הבנתי.
במשך שנים הייתי רגילה שגברים בסביבה שלי לא נוהגים להביע רגשות והרגש היחיד כמעט הוא כעס או עצבנות. ואם כל הספקטרום העשיר הזה מתנקז לחריץ אחד קטן - ברור שהעוצמה שלו יכולה להיות הרסנית. להם וכמובן גם לסביבה.
לפני שנתיים נתקלתי בפוסט של גבר שאשתו ילדה לידה שקטה. הוא כתב פוסט מלא כאב עם תמונה שלו עם דמעות בעיניים. הפוסט שלו הרתיע אותי. כל כך כעסתי שהוא מעז להשוות את החוויה שלו לזו של אשתו שבמשך כמה ימים הייתה ארון קבורה לתינוק שעוד לא נולד.
אבל אז כעסתי על עצמי. בעיקר כי הבנתי שמכוח ההרגל אני מבטלת את מה שהוא הרגיש. כי לי זה נראה לא טבעי. רציתי לצעוק כמו סטניסלבסקי שאני לא מאמינה לו. אבל למה? כי אולי יותר מדי פעמים נפגעתי מגברים בעצמי? ולא אני לא מדברת על פגיעה פיזית. אני מדברת על חצאי אמיתות, על שקרים, על הבטחות שווא, על כל מיני ניואנסים שבסופו של דבר גרמו לי להרגיש מנוצלת, גם אם לפני כן זה הוגש לי בתור מקרה של "העצמה"?
הרי בסופו של דבר איך אפשר לדעת איפה בכל הסיפור הזה נמצאת ההתחלה האמצע והסוף. מאז יצא לי לדבר ולראיין גברים שסיפרו לי על הפגיעות שלהם ועל הטראומות שחוו. כן, גם לגברים יש חרדות, הפרעות אכילה ועוד כל מיני דברים שפעם לא חשבנו בכלל שיש להם. ויש גם גברים שמדברים על המיניות שלהם לא רק במושגים של "תקעתי אותה" או "עשיתי שלישייה". יש כאלה שלא מסמנים "וי" ברשימת הקטגוריות של הפורנו. ואני מודה שזה נראה לי מוזר. שוב סטניסלבסקי וחוסר האמונה שבי. חוסר אמונה וגם חוסר אמון.
אבל אני מרגישה שהדברים משתנים. גם עבורי וגם באופן כללי. אני לומדת לסמוך על גברים מחדש כי אני מבינה שאי אפשר אחרת - דברים משתנים ואפשר להרגיש את זה. כרגע זו תקופת מעבר מוזרה. רק בסוף השבוע האחרון קראתי את התחקיר הטעון על תעשיית הפורנו המפוקפקת, אם לא לומר מחליאה, של גילי מוסינזון וזה הקפיץ לי את הטריגרים, כי גם גיבורת הסרט שלו, בעלת רקע פסיכיאטרי קשה, טוענת שהכל נעשה כהעצמה ומרצונה החופשי.
אבל אז אז צפיתי בפרקים הראשונים של "ערים", הדוקו החדש של ערוץ 8 ("הוט") בו גברים מדברים על מיניות, על חששות, פחדים וסטיגמות בצורה מאד גלויה מול מצלמה. צפיתי וחשבתי לעצמי: אני מאמינה להם. סוף סוף אני מאמינה להם.