יש לי מזל שאני לא "הבת של". כלומר, אני כן. אני בת של אמא שלי ז"ל ואבא שלי שיבדל לחיים ארוכים, אבל לא "הבת של" מישהו או מישהי מוכרים מספיק כדי להשתלח בהם על מה שאני הולכת לכתוב.
לא משנה את פרסמת סרטון מפגר בטיק טוק או התפטרת מתפקיד בכיר במשרד האוצר, לפני הכל יזכרו לך שאתה "הבן של". הבן של נפתלי בנט במקרה הראשון או הבן של דן מרידור במקרה השני. בדיוק כמו שהיה נהוג בבית הספר "להביא הורים" אם עשית עבירה רצינית או קיבלת נכשל - כך זה משהו שאנחנו אוהבים מאד לעשות היום עם ילדים של אנשים מפורסמים.
כי בסופו של דבר, לא משנה אם אתה קטין או בגיר, העיניים תמיד עלייך כשאתה "הבן של". אם הצלחת במשהו – מדובר בפרוטקציה. אם נכשלת – אז גם ההורה שלך כישלון. היישות העצמאית שלך לא קיימת ואת מקומה תופסת ישות סימביוטית, מפלצת דו-ראשית או אפילו תלת-ראשית (אם גם ההורה השני הוא דמות שכולם מכירים).
אגב, לא תמיד הילד או הילדה חייבים לעשות משהו. לפעמים מספיק רק להיוולד. הנה, ממש לפני כמה ימים הייתה זו התינוקת החדשה של אייל גולן שחטפה איחולים מפוקפקים ברשת בגלל אבא שלה. תינוקת שרק נולדה. שעדיין אין לה מושג מה קורה בעולם הזה והואשמה במה שאבא שלה עשה.
"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה" הוא משפט מוכר היטב ביהדות וכולנו אוהבים להיזכר בו ובאחת מנבואות הזעם המפורסמות בתנ"ך. היא מופיעה שם אפילו פעמיים, ובשיעורים בתיכון הסבירו לנו שזה כדי להדגיש את החשיבות ולחזק את ההרתעה. אם תעשו דברים רעים - הילדים שלכם ישלמו על כך.
תכלס, יש בזה צדק. אבל בואו, מי היה רוצה שהילד שלו יסבול על המעשים שעשה? לא נראה לי שיש מישהו כזה. או מישהי כזאת. ועדיין, מרגיש שיש ניצול לרעה של הפרדיגמה הזאת גם אלפי שנים אחרי שנאמרה בפועל, כשהיהדות הייתה עדיין דת די חדשה.
והנה אנחנו משהו כמו 3000 שנה אחרי, הדת שלנו מבוססת היטב ואנחנו עדיין מדינה של שושלות. מדינה שמלאה ב"בנים של"; "בנות של"; ו"נכדים ונכדות של". כל אחד מהם סוחב על הגב תרמיל מלא של מעשי אבות ואימהות. מורשת, אבל בקטע לא הכי טוב של המילה.
ויש לזה את הצד השני, כמובן. אם כבר זוכרים לי את ההורים שלי, אני אזכור גם מה ההורים שלכם עשו להורים שלי. בין אם קיפחו אותם, צחקו עליהם, הרחיקו אותם, פילגו אותם, שעבדו אותם או בקיצור – עשו משהו לא נעים. ועכשיו תשלמו. כי פגעתם במשפחה.
אני תוהה האם נדע מתישהו לנתק את הקשר הזה. קשר שפועל כרגע בשני הכיוונים – מאשימים את הילדים בגלל מה שעושים ההורים ולהיפך – את ההורים בגלל מה שהילדים עושים. אם אתה "הבן של", כל מעשה שלך ייבדק דרך הפריזמה של ההורה המפורסם. כאילו אין לך זכות לפעול רק על דעת עצמך.
"מעשה אבות סימן לבנים". הנה עוד משפט כנף שנועד להזהיר ולהרתיע. קחו בחשבון כשאתם עושים משהו, פתאום מוטלת על כתפיכם אחריות גדולה. ממלכתיות. גם אם אתה מניאק או פושע, תמיד ימצאו במה להאשים את ההורים שלך. ולהיפך – כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ.
אין מה לומר, הזיכרון שלנו מצוין, וולכן אנחנו מרגישים שזה בסדר לא לבחול באמצעים כדי להראות זאת לכולם, בין אם זה יהפוך לאייטם ג'וסי במהדורה מוקדמת או לכתבת מעקב באחד המגזינים עם ציטוטי מקורבים או סתם רכילות שרצה מפה לאוזן. הכל תלוי עד כמה זה מעניין את הציבור הרחב.
וחוץ מזה, להשתלח בקרוב משפחה של מישהו שאנחנו לא סובלים (הרבה פעמים בצדק), זו עוד שאפשרות להציג לעולם את האג'נדה שלנו, כי הרי זה הרבה פעמים הדבר היקר ביותר שאנחנו מחזיקים ברשותנו. כי אם יש לך אג'נדה - אין לך ממש צורך בדעה.
ולכן אנחנו נמשיך לעקוב ולחפש, וברגע שנמצא - גם להשתלח. כי גם כשמדובר בבן אדם חרא בזכות עצמו, מרגיש לנו שהטיעון יהיה חזק יותר אם נכניס לתמונה איזה קרוב משפחה על הדרך. להראות המשכיות. אולי זה כי קשה לנו להאמין שאפשר להיות חרא גם אם גדלת במשפחה טובה או להיות אדם טוב גם אם גדלת במשפחה של חארות ולכן אנחנו מפשטים את העניין. תמיד. והגיע הזמן שהדבר הזה ישתנה - ויפה דור אחד קודם.