לחוות פרידה בפייסבוק זה לפעמים הרבה יותר גרוע מלהתגרש. יעידו על כך כל החברים והחברות שלי שעברו את זה. לא יעזור אם תעשו "אנפרנד" או תחסמו אחד את השני - אתם עדיין תהיו תקועים יחד, כולל זכרונות משנים קודמות שיצוצו כל כמה ימים לעיניכם ולעיני כל החבורה שמקיפה אתכם. לא נעים.
"נפרדנו", כתבה לי חברה טובה בהודעה בת מילה אחת בדיוק כשהייתי באיזה אירוע מפונפן עם אוכל מוזר (ובו נדרשתי לאכול סינטה עם כפית). הם היו יחד כמעט שלוש שנים, על פניו, מהסטטוסים שלהם הצטיירה מערכת יחסים מהממת ומפרגנת, מושלמת כמו שרק מערכת יחסים בפייסבוק יכולה להיות; בדיחות משותפות, עקיצות חינניות שמעידות על הכרה בפגמים אחד של השני, ואז פתאום ה"נפרדנו" הזה - קר ופתאומי כמו כדורי ברד מהשמיים.
לחוות פרידה של חברים זה תמיד מוזר, ותמיד נשאלת השאלה – מה לא היה בסדר? הרי הכל נראה נהדר על פניו. הם היו מהזוגות המושלמים האלה שמצד אחד לא ממש מחצינים את הרגשות שלהם, ומצד שני רואים את זה טוב מאוד גם בלי שיחצינו. ואז, כשהם נפרדים, זה מתחיל להיות מוזר.
לפרידה בפייסבוק יש שלבים. בדיוק כמו אבל. אם החלטתם להיות בוגרים ולהישאר חברים - לרוב זה יחזיק רק יום-יומיים. אחרי זה כבר תעלו על העצבים אחד של השנייה או תפחדו מגעגועים, והנה, חסמתם/נחסמתם וביי. לרוב אחרי סדרה של חילופי עלבונות אישיים מאוד, כי הרי תמיד מי שפוגע בנו הכי חזק זה אנשים שפעם אהבו או עדיין אוהבים אותנו.
"כתבתי פוסט על הפרידה ואף אחד מהחברים שלו לא הגיב. 200 חברים משותפים וכולם שותקים", היא כתבה לי. אנשים שעומדים מהצד ומחכים לראות מה יקרה, כשהיא מולם אוספת את הרסיסים של מה שפעם הייתה אהבתה הגדולה. היא לא יודעת אם הוא כתב על הפרידה, היא חסמה אותו כי חשבה שזה יכאב לה פחות.
להיפרד בפייסבוק זה כמו לחטוף כדור, סכין או רסיס בבטן ולנסות לשרוד כשכולם מסתכלים. מסתכלים ומצפים. לפעמים מייעצים. לפעמים מסתובבים והולכים כי בסופו של דבר אין כאן מה לראות. צער בעלי חיים.
להיפרד בפייסבוק ולשתף איך את מרגישה זה כמו לבצע פיגוע המוני. אנשים מפחדים להידבק. הם בוהים במה שקורה מבלי לרצות ובלי יכולת שלא - ממש כמו בתאונת דרכים, שמחים על כך שניצלו, אבל גם לא מסוגלים להגיש עזרה. יש כאלה שאפילו נוזפים בה: "את מפחידה עם הפוסטים שלך על הפרידה, תפסיקי עם זה" ואז מבקשים לקרוא צילומי מסך, כי בסופו של דבר עבור כולם זה משחק מקדים של "איזה כיף שזה קרה ולא לי". בטח יש גם כאלה שמקריאים בלב את ברכת הגומל.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל
יש כאלה שמנסים להצחיק ואז נעלבים שהיא לא צוחקת. יש כאלה שמתחילים לספר לה את סיפורי הזוועה שלהם כאילו זה הרגע להיכנס אותה לפרופורציות. זה כמו להראות לפצוע אנוש את הצלקת שנשארה לך אחרי שבב עץ שנכנס מתחת לעור. אנשים מסתכלים על החבר או החברה שלהם עושה שיימינג למה שרק לפני כמה ימים היה הדבר הכי טוב בחיים שלהם.
אין דרך להיפרד יפה בפייסבוק. פשוט אין. מה שלא תעשי זה כמו ללכת על שדה מוקשים כשכולם בוחנים אותך. חלק מקווים שתתפוצצי ותגאלי מייסורייך. אחרים מקווים שהשואו ימשיך עוד קצת. אם תפסיקי לשתף ותתחילי לכתוב רק דברים חיובייים יגידו מאחורי גבך דברים לכאן ולכאן. אם תמשיכי לשתף, עדיין יגידו. מה נגיד? מצב ללא מוצא.
אני לא יודעת איך לעזור לחברה שלי. אני יודעת שכואב לה אבל אין לי מזור. אין לי פתרון ואין לי תרופה - ממש כמו כשנשברות הצלעות או זרת ברגל – אי אפשר לשים גבס, צריך רק לחכות ולנשום או ללכת בזהירות עד להחלמה המלאה. אולי אפשר לשים תחבושת לוחצת - אבל לא מעבר. אז היא נזהרת ומחכה שהפצע יחלים. אין לה ברירה.
אף אחד לא מלמד אותנו איך להתמודד עם אבל. ועוד יותר – איך להתמודד עם חברים שחווים אבל מול העיניים שלנו. כשמישהו מת, ממלמלים משפטי השתתפות בצער, אבל כשמישהו נפרד – מה אומרים? איך מתנהגים? אין לי מושג. אולי פשוט צריך להיות שם. בלי לשפוט. לחבק גם אם וירטואלית. להקשיב. ולחכות שזה יעבור.