כן, אני יהודייה לא טובה מספיק. יהודייה שהייתה צריכה להוכיח את שייכותה לעם הסגולה ברבנות, תחילה מול פקיד חשדן שבחן את תעודות הלידה ותעודת הנישואים של הסבים שלי, ובהמשך גם שאל האם הם יהודים. כי בטח היה אפשר לחשוב אחרת - חיים-לייב חודוס ונלי רזניקוב שייכים לעם אחר - נגיד, צ'צ'ני.
כן, אני יהודייה לא טובה מספיק. הסבים מצד אמא יצאו, מה שנקרא, "מקולחוזים יהודיים", שהיו מאד נפוצים בברית המועצות בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. סבתא מצד אבא היא בתו של נגר שהוצא להורג במרתפי סטלין באשמת ריגול לטובת פולין וגרמניה רק כי דיבר יידיש ולא ממש ידע רוסית.
בסוף התברר שהוא הוצא להורג בטעות - כדי למלא מכסה של יהודים פר עיר. סבא שלי, מתברר, עוד הספיק ללמוד ב"חיידר" ואמר מילים מוזרות בכל פעם כשאכלנו משהו לראשונה בעונה. זו הברכה היחידה שהוא זכר, כי בשלב מסוים היה צריך להעלים את כל הסממנים. רק בישראל הבנו שהוא בעצם בירך שהחיינו.
כן, אני יהודייה לא טובה מספיק, בעיקר כי אני לא חושבת שאני צריכה להצטדק, להסביר או להמחיש את קיום השורשים היהודיים שלי. אני כבר רגילה שבוחנים אותי על מראה השיקסע שלי עם העיניים הבהירות, הפנים העגולות ועצמות הלחיים הסלאביות הגבוהות. אני רגילה להיחשב לקטגוריית דייטים אקזוטית של "אף פעם לא הייתי עם רוסיה" (כן? אתה חושב שאצלנו המנגנון בנוי אחרת?). אבל זה לא נותן לאף אחד זכות להחליט עלי משהו.
אולי אני יהודייה לא טובה מספיק, אבל אני ישראלית בכל רמ"ח איבריי. אני ישראלית כי זו המדינה שלי ואני אוהבת אותה למרות כל מגרעותיה והטרלול היומיומי הזה שאנחנו מצויים בו. יצא לי משפט כמעט יאיר-לפידי, אני יודעת. זה גם פוגע בתדמית הסרקסטית שלי, להכריז ככה בפומבי על אהבתי למדינה שלפעמים נציגיה המסוימים ממש יוצאים מגדרם כדי להראות לי את הדרך החוצה, להסביר לי כמה שאני לא שייכת או שקופה. כמה שאני לא מתאימה לכאן.
המתקפה של הרב הראשי הספרדי עם המגזר הרוסי והיטפלות אל "סעיף הנכד" של חוק השבות היא לא מקרית או פתאומית. כבר כמעט שנה שהמגזר הרוסי בישראל עובר תהליך דה-לגיטימציה. תהליך שלא מעט משטרים חשוכים מאד התהדרו בו.
ברור, אסור להשוות, אז בואו נדבר תכלס; מצד אחד, מדובר במגזר היחיד שיהדותו איכשהו תמיד מוטלת בספק. תמיד יש איזשהו רחש-בחש על זיוף תעודות, התבוללת, בדיקות DNA ואנטישמיות פנימית. מצד שני, תמיד מדברים כמה המגזר הזה בעייתי מבחינה סוציולוגית: אלכוהוליסטים, זונות, מנקי רחובות, אימהות חד הוריות שרק מחפשות קצבה או לגנוב את הבעל מחברותיהן הישראליות.
כל עלייה הביאה איתה סטיגמות ובעייתיות מסוג אחר. אף אחד לא הגיע לארץ והפך מיד לחלק אינטגרלי של החברה. בכלל, הקסם של החברה הישראלית היום הוא הרב-גוניות שלה לצד הדמיון הרב בין האנשים. הבעיה היא שבמקום להתמקד על הדמיון - ממשיכים להתמקד בשוני.
עברו כמעט 30 שנה מאז שהתחילה העלייה "הגדולה" משטחה של ברית המועצות לשעבר. כמעט 30 שנה מתבונן המיינסטרים הישראלי על "הרוסים" כעל קופים בספארי. בסקרנות משועשעת, קצת חושש פן יתקפו, ולפעמים זורקים להם איזו מחווה, כמו במבה. ואלה שהתמזל מזלם לחצות את הגדר ולהיטמע בחברה, מעדיפים הרבה פעמים להיפטר מהמבטא או להחליף את השם כדי להיות "כמו כולם".
בקיצור, נכון להיום להיות "רוסי" במדינת ישראל זה מאתגר. לא טוב, לא רע, מאתגר. כי לא משנה כמה שלא תעשה עבור המדינה, בין אם זה אקזיט, שירות צבאי או עבודה מאומצת מהבוקר עד הלילה, תמיד יש חשש שיגידו עליך שאתה לא מספיק. שאת לא מספיקה. גם אם את לא נראית או דווקא כן נראית. זה כבר לא משנה. אני רק מקווה שבסופו של דבר זה ישתנה. לטובה כמובן. כי אין לי שום כוונה ללכת מכאן. זו המדינה שלי, בדיוק כמו של כל אחד אחר.