נשים בעייתיות וגברים עם תואר מפוצץ. זו בדיוק הדרך לסכם את שני הפרקים הראשונים של "חתונמי" - אבל בכלל לא באתי לדבר על זה, אלא על משהו אחר לגמרי. בעצם, על שני דברים. אחד מהם נמצא בגדר קונצנזוס, והשני? ובכן, תלוי את מי שואלים.
משפחה לא בוחרים
נתחיל עם קונצנזוס. משהו שכל אחד מאיתנו למד או לומד בדרך הקשה; לפעמים המשפחה שלנו לוחצת יותר מדי ומביכה באינטנסיביות שלה, ולפעמים אנחנו רק רוצים שמישהו יחבק אותנו אבל מקבלים כתף קרירה.
ההורים שלי למשל היו נטולם בולמי זעזועים אמוציונליים, והבנתי את זה רק לפני כמה שנים, אבל אז, בתור ילדה, התגובות שלהם לכל מיני התרחשויות בחיי היו גורמות לי לקפוא במקום מפחד. כל דבר, קטן או גדול, איתו הייתי באה אליהם איתו - היה הופך לדרמה או אכזבה. בין זה דובי קטן שנקרעה לו האוזן ואני, ילדה בת 4, רצתי אליהם בוכה כדי שיעזרו לי או ציון נכשל בגיאוגרפיה כי שוב שכחתי להביא את המחברת.
לכאורה זה נשמע כמו שני דברים שונים לחלוטין - אבל ההורים שלי תמיד הגיבו באותה צורה. לא, הם לא צעקו עלי וחלילה לא הרימו יד - אבל לא היה דבר נורא יותר מלראות אי שם מנמוך, בתור ילדה קטנה, את הבעת הפנים המאוכזבת שלהם. אז פשוט התחלתי למדר אותם מכל מה שקורה איתי בחיים; לשקר, להסתיר, להעלים ראיות. למדתי להסתדר. העדפתי לספר להם רק על ההצלחות הבטוחות שלי וגם אז לא על כולן. מצד אחד זה פגע בי ממש, אבל מצד שני לימד אותי לסמוך אך ורק על עצמי, גם אם זה בדרך הקשה.
בשני הפרקים הראשונים של "חתונמי", בטח שמתם לב, הדגש היה על דווקא על המשפחות; משפחות שונות ומשונות, משפחות שצוחקות מסביב לשולחן ומשפחות שמתחבאות מהמצלמה. משפחות שלא נמנעות מלהביע היסוס ואפילו קצת אכזבה מהבחירות ומשפחות קטנות ואוהבות - אבל גם מפוצלות ומקוטבות. וזה מוביל אותנו ללק השני שבלט בשני פרקי פתיחת העונה.
לב פתוח לרווחה
שתי הבנות, מעיין וקארין, מגדירות את עצמן כבעייתיות. גם אם הן לא אומרות את זה מפורשות - וזה קצת עצוב, כי שתיהן פשוט מהממות אבל לא רואות את זה. אני תוהה איך תמיד הבחורות הכי מהממות תופסות את עצמן כפרובלמטיות וככאלה שקשה לאהוב אותן וקשה להסתדר איתן.
אני תוהה האם זה בא מהמשפחה בה גדלו או שזה בעצם משהו שנדבק לכל אחת מהסביבה שלה לאורך השנים. סוג של "אבק דרכים" שאנחנו צועדות דרכו ונדבק לנו לחיים. כן, לפעמים הבחירות שלנו מתבררות כלא נכונות, אבל בסופו של דבר זה משהו שקורה לכל אחת - אבל אז, כמעט תמיד, אנחנו אורזות את הטעויות שלנו ומסרבות לשחרר. או שאולי מסרבים לאפשר לנו לשחרר אותן?
"טוב לב שבור מלב שמור", אותו משפט של אמא של מעיין, הוא פשוט משפט בול בפוני - גם לבת שלה וגם לקארין. מצד אחד שתיהן באמת באות עם לב פתוח לרווחה, אבל מצד שני כבר מחזיקות קרוב בשרוול את קלף האכזבה. אתם יודעים - שיתאכזבו מהן או יאכזבו אותן - ועדיין הן מוכנות ללכת על זה, כל אחת בדרכה.
איתמר חולק עם קארין את התואר שלו בביטחון מלא, וקארין מסייגת את התואר שלה כ"מפוצץ שהמציאו לי". בהמשך, הדבר הראשון שעומרי מספר למעיין (טוב,ה שני, אחרי שהוא סיפר לה שיוכל לתקן לה את הרווחים בין השיניים) הוא שיש לו תואר אצולה. שני הגברים באים להרשים ואני באמת מקווה שהם גם מגיעים עם לב פתוח. כך או כך נראה שהם נחושים לחדור דרך התדמית "הבעייתית" של בנות הזוג שלהם ב-42 יום הבאים. יש למה לצפות.
