דמיינו לעצמכם חדר כושר סטנדרטי. משמאלי עומד בחור שמרים משקל של 120 ק"ג ונראה בול כמו חאל דרוגו; קוקו מוזנח בשילוב זקנקן ופלג גוף עליון מפותח למדי. ההבדל היחיד בינו לבין שליט הדוטראקים הוא שדרוגו האמיתי לא הקפיד על מגיני ברכיים, כפפות וחגורה שישמרו עליו. לפעמים, כשאני מגיעה להתאמן בשעות מאוחרות יותר, אני יכולה לפגוש אחד שדומה בול לטום הארדי, רק עם אופי מחורבן ממש. איך אני יודעת? כי ראיתי אותו פעם צורח בהיסטריה על פקידת הקבלה החמודה.
אין לי מושג מה השמות שלהם. אין לי מושג מה הם עושים. דרכינו מצטלבות פעמיים-שלוש בשבוע למשהו כמו שעה ואני שוכחת מהם עד לפעם הבאה כשאני רואה אותם. קראתי להם בשמות של דמויות גבריות שראיתי על המסכים שלי ומצאו חן בעיני, ככה נוח לי, גם אם מדובר בדמיון מאד קל.
כן, אני בוהה בגברים בסביבה שלי. גם כשאני מדוושת על האליפטיקל, נחה בין הסטים, הולכת ברחוב או נוסעת באוטובוס. לפעמים זה הפנים, לפעמים זה הבגדים, לפעמים זה הידיים, הגב, הישבן, הרגליים. וכן, גם אזור המפשעה, כפי שנהוג לקרוא לזה "ה-חבילה".
אם גבר היה כותב טקסט כזה – הוא היה חוטף. כל המדור הזה היה חוטף. היו קוראים לו מיזוגן ואנס בפוטנציה ודורשים לפטר אותו מכל מקום אפשרי. אבל לי מותר. אני אישה.
אני מודה, אני מחפיצה. לפעמים אני אפילו מפשיטה את הגברים שמולי במבט ומדמיינת איך זה יהיה לעשות איתם סקס. ואני לא לבד. אני מנהלת עמוד פייסבוק בשם "הרווח בין הגבר לחולצה" שהתמצית שלו זה תמונות של גברים מפורסמים, לרוב בפוזות מגרות, עם עיניים מצועפות ושרירים בולטים. לפעמים אלה תמונות פפראצי ולפעמים גם תמונות מעונבות. אתם צריכים לראות איזה תגובות זה מוציא מנשים שעוקבות אחרי העמוד. ועכשיו דמיינו כמה פרועות יותר התגובות שאני מקבלת בפרטי! האם זה משהו שאנחנו צריכות להתבייש בו?
החפצה, אובייקטיפיקציה – הוא ביי פאר אחד המושגים שמעורר הכי הרבה דיונים בחברה שלנו. מצד אחד, ברור שההחפצה קיימת בכל המגדרים, אף על פי שהיא לא סימטרית ואסור להשוות. כן, גברים לא מפחדים להסתובב ברחוב כדי לא להיאנס. אבל אנחנו עדיין חיים בחברה פטריארכלית בעלת אידיאל מאד נוקשה של יופי נשי. אנחנו חיים בחברה בה הסקס מוכר ובהצלחה גדולה כבר עשרות שנים. אפילו מאות. כן, הדברים מתחילים להשתנות. גם האידיאלים וגם מוקדי השליטה. ההחפצה היא רק אמצעי. היא כלי שבמשך שנים רבות שימש רק גברים. היום נשים מאמצות אותו.
העניין הוא שבינתיים הגברים החלו לשתף פעולה. כדי למכור את מה שיש להם להציע (סרט, סדרה, תחתונים, מחטב) הם מצטלמים בפוזות פתייניות, גוף חשוף או לבוש שמשאיר יותר מדי מקום לדמיון בזמן שנשים רבות בוחרות קונספט שונה של צילום ודורשות לא לרטש את פגמי הגוף שלהן. הממזרות שינו את הכללים? אז זהו, שלא בדיוק.
לא, אני לא הולכת לכתוב כמה מסכנים הגברים. הם אוכלים את הדייסה שבישלו בעצמם. דייסת "דימוי הגוף ואידיאל היופי". והם אוכלים אותה בגדול; עושים דיאטות, מורטים שיער גוף מיותר, מעצבים זקן ומושחים אותו בשמנים ארומטיים, מורחים קרם נגד קמטים ועושים פילטיס, פדיקור ומניקור. בדיוק מה שנשים השקיעו בו בלי סוף במשך מאות שנים. לכן, לא ברור למה כולם כל כך הופתעו מהפרסומת למחטב לגברים? נשים נדרשות לדחוס את עצמן למחטבים ומחוכים מתחילת ההיסטוריה בערך, כל פעם בקונסטלציה אחרת ואף אחד לא אומר מילה. כמובן, אפשר להגיד ששידור הפרסומת בחצי גמר אירוויזיון מופנה לקהל יעד מאד מסוים. אבל זו לא הפעם הראשונה שקהילת הגברים הסטרייטים במקרים רבים מאמצת מנהגי הקהילה הגאה: קחו לדוגמא את כללי הטיפוח או שליחת דיק-פיקס. אז עכשיו גם המחטב.
בזמן שגברים מכניסים את הבטן ומודדים מחטבים, נשים תופסות את מקומם בחלל שהתפנה. זו כבר לא "קנאת הפין" הפרוידיאנית והמפורסמת - זה "שחרור הפות". בזמן שאנחנו עדיין לומדות לקבל את איבר המין שלנו בעצמנו, אנחנו כבר דורשות שכל העולם יקבל אותו כפי שהוא. כמו קפיץ שהיה סגור בקופסה קטנה במשך הרבה מאד זמן ופתאום משתחרר. תגובת נגד מוגזמת ולעתים מגוחכת. כמו ילדה קטנה שנעלה את העקבים של אמא. או את הג'קט של אבא, במקרה הזה. לא נורא, אנחנו נלמד עוד איך לעשות את זה נכון.
אנחנו, הממזרות, לא שינינו את הכללים. פשוט הפכנו את לוח השחמט של היחסים בין המינים וסוף סוף קיבלנו את הלבנים. אז מה עכשיו? קודם ננסה לשחק את המשחק שלכם ואז נמציא משחק חדש. הפיתוח, אם לא שמתם לב, כבר התחיל מזמן.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל