אפשר להתרגל בקלות להכל. אתם זוכרים איך התרגשנו באביב כשהרחיבו את טווח המאה מטר לטווח של 500? אני באופן אישי הרגשתי שמציפה אותי תחושה של חופש. 400 מטר שלמים לכל כיוון מהבית - ואז נזכרתי שבסופו של דבר הכל יחסי.
כבר יותר מחצי שנה אני מקורקעת לבית שלי. אני רגילה לקנות במכולת הקרובה או אצל הירקן, אבל הכי אני מעריכה את האפשרות שפשוט מביאים לי את הדברים הביתה. אתמול למשל הגיע אלי ארגז שלם של אוכמניות. רכישה ספונטנית שבחיים לא הייתי חושבת עליה קודם. ארגז? כן, זה כמובן במחירי רצפה, זול פי 3 מהמחירים של קופסה בודדת בשוק צפון, ועכשיו במקרר שלי יש 12 קופסאות כאלה.
התרגלנו לזה, כי בסופו של דבר מתרגלים להכל ורק צריך רק להציב את עצמנו במצב של חוסר ברירה. התרגלנו לקנות דרך הדלפק בכניסה לחנות כלי בית או חנות הבגדים והתרגלנו להזמין נעליים ובגדים בלי למדוד. הקורונה, או יותר נכון ההתמודדות עם הקורונה, העבירה אותנו שלב נוסף בהתרגלות לעולם הדיגיטלי.
קראתי אתמול שהבן אדם הראשון שיחיה כ-150 שנה כבר נולד. ובכן, הדור שלנו, בני ה-40+, כבר צפויים לחיות לפחות 120 שנה, וכנראה שתוחלת החיים של הילדים שלנו תהיה כבר משהו כמו 130 שנה ומעלה. האמירה הזאת ש"לגוף אין חלקי חילוף" תהפוך ללא רלוונטית, כי כבר היום יש אפשרות להחליף מפרקים, ולא רחוק היום בו נלמד לגדל או להדפיס איברי גוף נוספים.
לפני מאה שנה אף אחד לא ציפה שהעולם שלנו יהיה עולם דיסטופי, משהו בין "1984" של ג'ורג' אורוול ל-"פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, בואכה "סיפורה של שפחה". אף אחד לא ציפה שנתמכר כל כך לחלוקה דיכוטומית של שחור ולבן, של צדק ומחדל, אמת ושקר, ושמי שחושב אחרת מאיתנו הוא בוגד עלוב.
פתאום חשבתי לעצמי שעוד כמה חודשים נחגוג שנה לקורונה. "נחגוג". מעניין אם זה יהיה אירוע ניצחון או ציון שנה לעידן חדש, ואז שנתיים ושלוש - וכך הלאה. מצד שני, מגפות באות והולכות, ובטח שזו לא תהיה המגפה האחרונה שנחווה.
נראה שאנחנו במצב של "ייאושר". מצב רוח שנע בין ייאוש לאושר. האושר שפתאום נמצא בדברים הקטנים ממש כמו להגיע לפגישה פרונטלית במקום לשבת בזום ולשחק עם השיער באובססיביות כי זו התוצאה של לראות את עצמך על המסך כל הזמן.
העולם שלנו חזר פתאום להיות קטן, מוגבל ועגמומי, אז אנחנו מחפשים את האושר בדברים הקטנים, כדי לא להשתגע. כשמדברים על "משבר", תמיד יש בראש איזשהו אירוע מחולל שאפשר לשים עליו אצבע. כאן, אנחנו לא במשבר, אלא במשהו הדרגתי, כמו פלטה גדולה שיורדת בהדרגה מהשמים ולאט לא מגבילה אותנו עוד קצת ועוד קצת, כדי לאפשר לנו להתרגל לצמצום, ובסופו של דבר מתחילה למחוץ לנו את העצמות אחת אחרי השנייה.
גם אם הפלטה הזו משחררת בשלב כלשהו, זה ממלא אותנו אושר, כי פתאום זה מרגיש שהרבה יותר נוח וכיף לנו. ואם הפלטה לא משחררת אנחנו מנסים למצוא לנו מקום לזוז, ובלי היסוס לדחוף אחרים, להזיז אותם כי בסופו של דבר במרדף אחרי האושר - הייאוש של מישהו אחר כבר לא משחק תפקיד.
ואולי אני פשוט מחמירה מדי עם המצב, אולי בסופו של דבר הקורונה תיעלם ונחזור לחיות במרחב הטבעי שלנו, כולנו מאושרים במידה, מורגלים היטב להחביא את הייאוש מאחורי הפריים המושלם ברשתות החברתיות או בעזרת כדורים מיוחדים - אבל נראה שדווקא המצב הזה נראה כרגע סוג של אוטופיה. חלום שלא נועד להתגשם.