בהתחלה בכלל רציתי לכתוב על הדימוי החושני של שקשוקה או על הטרנד של לישון על הספה ללא מצעים כאילו אתה פליט ממדינת עולם שלישי - אבל בסוף החלטתי שבא לי לכתוב על רוע.
אני תוהה מתי בתפיסת החיים שלנו קורה השינוי הזה, המשבר שהופך אותנו מילדים מתלהבים שעונים לדמויות בטלוויזיה - לאנשים בוגרים שממשיכים לענות לדמויות בטלוויזיה, אבל הפעם בציניות גדולה, זלזול, ביטול גמור ואפילו שנאה. סתם ככה.
ברור שהריאליטי, ובכלל רוב הפורמטים הטלוויזיוניים, נועדו כדי שכולנו בבית נוכל להפגין את חוכמת יושבי הספה ולהסביר למה כל אחד שם על המסך טועה. גם אני לא חפה מפשע, עובדה שאני כותבת את הטור הזה שבוע אחרי שבוע. אבל הרוע, מה איתו? הזלזול, הפגיעה המכוונת במישהו רק כי הוא מופיע על מסך הטלוויזיה ורחוק מאיתנו שנות אור.
פעם היה ניסוי פסיכולוגי שהראה כמה קל לנו להיות שיפוטיים כלפי מישהו זר, וכמה קל לנו להצדיק מעשים (אותם מעשים בדיוק) כשמדובר במישהו קרוב.
השיח ברשת הוא תמיד על סף הלהיות בלתי נסבל, אבל כשמדובר בשיח על "חתונה ממבט ראשון" הוא עבר את הסף הזה כבר מזמן. ועוד יותר נורא שהשיח הזה לא רק חסר סבלנות, אלא גם עדתי, פוליטי, מיזוגיני, מיזאנדרי ומה לא.
סנהדרין הספות תמיד יודע טוב יותר. הוא תמיד יותר מוצלח מאלה שעל המסך בכל דבר. בין אם זה גבר מזדקן ומוזנח עם כרס בירה שדורש שיורו לנשים בתוכנית ללבוש בגדי ים שני חלקים ולא להסתובב "כמו סבתות"; אישה שמתפלאת על כך שדנית מבקשת סליחה כאילו היא עצמה אף פעם לא מצאה את עצמה מצטדקת ומתנצלת בפני גבר שלא לצורך; נשים וגברים שמאשימים את הגר בחוסר אמפתיה ודואגים לשלום החולים שהיא בטח מטפלת בהם עכשיו סביב השעון - אני כבר לא מדברת על מה שסופגים המומחים.
עזבו, לא בקטע של צחוקים על המבטא או הרחת החולצות, אלא על המקצועיות שלהם בפועל, ועוד יש אנשים שמקשרים את זה לעדה: "נו ברור, הם אשכנזים קרים ומעצבנים".
לפני כמה שנים שודר סרט תיעודי על אודטה שוורץ והסיפור על בעלה המתחזה. הרשת הוצפה בזלזול באישה שכל הפשע שלה היה להתאהב באדם הלא נכון ולפספס את כל תמרורי האזהרה האפשריים בדרך. יותר מכולם צחקו הנשים הצעירות, במיוחד הרווקות התל-אביביות, שהן, כמובן, מאד פקחיות בבחירת בני הזוג. מעניין שבהמשך, כשנפתחה תיבת פנדורה של כל הסיפורים על גברים מתחזים - אותן רווקות היו הטרף העיקרי.
השיח ברשת מגיע בכל פעם לשפל חדש, והוא ממשיך להחמיר. אנחנו שונאים אוטומטית את כל מי שלא דומה לנו בדעות, במראה ובהתנהגות. אנחנו מכלילים, אנחנו מניחים הנחות לגבי מגזרים ואוכלוסיות שלמות ואנחנו מוכנים להשתלח בכל אחד ואחת בלי רחמים.
אולי זה קשור לחוסר זמן, לשעמום הכללי שאוחז בנו בסגר, ואולי אנחנו פשוט הופכים לאלה ללא שום סיבה. ברוב המקרים אנחנו נגררים אחרי אנשים אחרים, סמכותיים יותר, מלהיבים יותר. אנחנו חוזרים אחרי מה שאחרים אומרים בלי לבדוק.
"חתונה ממבט ראשון" היא תוכנית ששמה על השולחן פתולוגיות של מערכות היחסים. חוסר יכולת לתקשר, חוסר הבנה של הסיטואציה, חוסר יכולת להסביר מה עובר עליך ועוד הרבה דברים. "החוסרים" האלה הם בסה"כ תכונות מאד אנושיות ואופייניות לרבים מאיתנו.
לפעמים הן באות בגלל ניסיון החיים או איזו טראומה משפחתית, אבל המשותף ביניהם הוא שלכל אחת מהן כמעט יש סיבה או הסבר הגיוני. הסבר שהיינו מוצאים לו היה מדובר באדם קרוב אלינו. אבל כשמדובר באדם זר, אנחנו שוכחים שזו לא דמות בסדרה או תכנית - אלא בן אדם אמיתי. שאולי גם קורה ושומע מה אומרים עליו. סופג את כל החיצים האלה פעם אחרי פעם, ואולי הוא לא מוכן להתמודד אלא יושב בחדר ואוטם את האוזניים מרוב כאב וחשש.
נכון, הם בחרו להשתתף בתוכנית, אז שלא יתלוננו. ונכון, על התגובות האלה מבוסס כל ז'אנר הטלוויזיה. ויש צופים בבית שמגיבים על מה שהם רואים. וזה מדהים. זה אומר שהפורמט עובד. זה אומר שאכפת לנו.
למרות זאת, אני חושבת שאולי שווה לנו לשאול את עצמנו, האם היינו מגיבים באותה צורה אם על המסך שלנו היה מופיע אדם קרוב אלינו, חבר, בת דודה או אחיין? כדי שגם אם נעביר ביקורת נדע לרכך אותה קצת, להוריד את מפלס הרוע. ויפה פרק אחד קודם.