היי "תום", המגיב ה-16 לטור הקודם שלי. לפני הכל, אני רוצה להודות לך מקרב לב. אתה מבין, כמעט שבועיים התלבטתי על מה לכתוב ואז נכנסתי לקרוא את התגובות וראיתי את מה שכתבת. מה אני אגיד? עזרת לי לפקוח את עיני ולהבין - להבין לא רק מה הבעיה שלי, את זה הסברת בצורה מאד ברורה ומנומקת, אלא מה הבעיה של כל הרווקים והרווקות בישראל.
אבל נלך מאץ'-מאץ' כמו שאומרים בעידן הטינדר. אמנם ליבי שבור בגלל שאתה לא רוצה לגעת בי ואף תעדיף להתנזר, אבל החלטתי למרות זאת, להודות לך. אני מלאת תודה על כך שהעמדת אותי במקום. תבין, תמיד תפסתי את עצמי כבן אדם בעל מודעות עצמית מופרזת. זה קשה, להיות מודעת לעצמי כל הזמן. לחסרונות שלי; לבעייתיות של האופי שלי; לסטטוס שלי; למראה שלי; ליכולות שלי; ואפילו למבטא שלי, שלמרות שלא שומעים אותו דרך הכתיבה, כדאי שתדע יש לי מבטא רוסי די בולט.
דבר אחד (כך מתברר) שלא הייתה לי מודעות עצמית לגביו זו היכולת שלי לאהוב, ויותר חשוב אפילו - להיות נאהבת. אני מאמינה באהבה גדולה. אני מאמינה שיום אחד זה יקרה לי שוב, כי ברק כן מכה פעמיים באותו מקום. אני די בטוחה, "תום", שדווקא אתה נחשב לאדם בעל מודעות עצמית בכל הקשור ליחסים, זוגיות וסקס. כי הנה, אתה מעיד על עצמך בתגובה הלקונית שלך. חותך וקובע. תודה לך על זה. העמדת אותי במקום.
אני בטוחה שאתה, לעומת זאת, נראה מדהים. מתלבש נהדר. מריח נפלא. מדבר רהוט, ואתה גם בעל נתונים פיזיים מרשימים ומצוין, אבל ממש, במיטה. או שאתה, בדיוק כמוני, חסר מודעות עצמית. כמוני וכמו עוד אלפי רווקים ורווקות שחשים את עצמם פתיתי שלג ייחודיים ורק מחכים שמישהו ילקט אותם. כמה פעמים החלקת שמאלה בטינדר וחשבת לעצמך: "איף, איך היא חשה ת'עצמה!". או נדרת להתנזר, כמו בתגובה שכתבת לי. כן, נסיך של אמא, ברור שהיית הילד האהוב שלה, הילד המושלם. ולכן אתה מחפש נסיכה, הכי מושלמת בעולם.
תראה, גם אנחנו מחפשות נסיך, רצוי שיגיע גם על סוס לבן. פעם אחר פעם אנחנו מחפשות אותו ומרימות את הראש מהטלפון בכל פעם כשנשמע רעש הפרסות (או צליל המאץ') או אפילו הבחור החמוד שמדבר איתנו ברחוב. אנחנו מזדקפות ונכנסות לקשב. ופעם אחרי פעם מתברר שמדובר באזעקת שווא וזה סתם עוד חמור. אפילו בלי המשיח עליו.
אנחנו סומכים על המאץ' של טינדר כמו שפעם סמכו על אנשי הדת שהתפללו וגרמו לגשם לרדת או לשמש לזרוח. אבל מה עושים כשיש יותר ממאץ' אחד? כשיש עשרה? השבוע החלטתי שאני בודקת מה המצב בצד השני. פתחתי חשבון פיקטיבי של גבר בטינדר. שמתי כתמונה את ה-meme המפורסם של רוברט דאוני ג'וניור מגלגל עיניים, כתבתי בביו "עורך דין פלילי, גרוש+2". ביום למחרת נכנסתי והחלקתי ימינה ללא הכרה. קיבלתי 6 מאצ'ים. אמרתי לעצמי: "תחשבי כמו גבר ותפסיקי להתלהב שלבחורה שבתמונה יש בדיוק אותה גופייה שקיבלת לפני שבוע מאסוס", וכתבתי לכל אחת מהן "היי" גברי מאופק. אפילו שמעתי את עצמי אומרת את ה-"היי" הזה בקול נמוך. לא הייתי יצירתית ואף שיחה לא המשיכה. כי באמת, מי מתחיל עם מישהו עם "היי". כן, גם אם הוא נראה כמו רוברט דאוני ג'וניור.
אנחנו נמצאים במרדף תמידי, חותרים אחרי הטאלנט הבא. מסתובבים עם רשימת דרישות בלתי נגמרת. מניפסט. אם מישהו לא עונה לדרישות האלה, אנחנו אפילו לא מסתכלים לכיוונו שנייה נוספת ואף מעליבים ושופטים אותו. ובצדק, כי זה לא סתם, זה בן אדם שאנחנו אמורים לבלות איתו חלק נכבד מהחיים שלנו. אבל מצד שני, כמו בריאליטי, תמיד יש עוד עונה, בה בין שורות האודישנים ההזויים יתגלה הטאלנט הבא. אז אנחנו ממשיכים הלאה, בלי לעצור.
אני מודה, הייתי קשוחה מדי עם ההחלקה שמאלה. לא התאמצתי. אבל גם אתם. שני הצדדים בסיפור הזה כבר מזמן לא רוקדים טנגו, אלא יושבים חמוצים בפינה ומחכים שמשהו יקרה וספוטיפיי הלב שלהם ינגן את השיר המדויק בקצב הנכון. אבל זה לא קורה.
אנחנו, הנשים, חונכנו על ספרות רומנטית ועל כך שיום אחד גבר מושלם ידפוק לנו בדלת ועד אז אנחנו פשוט נחכה, כי למה להתאמץ. אתם, הגברים, חונכתם שאי שם נמצאת הנסיכה הקסומה שזקוקה שיצילו אותה ממכשפה/דרקון או שיעירו אותה בנשיקה. אבל כמעט אף אחד שאתם פוגשים בדרך לא נראית לכם שווה את המאמץ להציל אותה ממשהו. עזבו מלהציל. לא שווה את המאמץ לצאת מהבית.
אין לי פתרון. גם אני יושבת ומחכה שמשהו מלהיב יקרה בחיי, יגיע גבר חלומותיי שיגרום לי להתעורר מהתרדמת הדמיונית. אז שוב תודה לך, "תום", מגיב מספר 16, ששיקפת לי את מצבי העגום. הייתי זקוקה למראה הזאת, כמעט כמו שהייתי זקוקה לטוקבק ההוא שלך. מאץ'? לא במקרה הזה.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל