אחרי שבגיל 16 אמא שלי מצאה את היומן שלי בו כתבתי כל מיני סודות קטנים וגדולים של נערה, היא עשתה לי את "ה-שיחה" וטענה שאם אמשיך להתנהג "ככה" אשאר מופקרת - ועם ילד. אחרי השיחה הזו הפסקתי לכתוב למשך 20 שנה.
כשהייתי בת 18, אמא, שוב (בטעות, כך היא טענה), מצאה אצלי בארנק גלולות למניעת הריון. שבועיים אחרי היא אושפזה בבית חולים במצב קשה. אני זוכרת את עצמי יושבת במסדרון של בית החולים ומתפללת לאלוהים שייתן לה לחיות. אפילו הבטחתי לו שאם היא תבריא, אני לעולם לא אעשה סקס יותר.
היא נפטרה אחרי שבועיים.
באותו רגע החלטתי שאני אהיה הבת המושלמת ולא אצער את אבא שלי לעולם. בדיוק מהסיבה הזו אגב הלכתי ללמוד את מה שהוא רצה – מדעי המחשב ומנהל עסקים. הייתי כל כך טובה בלשכנע את עצמי שזה מה שאני רוצה באמת, אבל אחרי שנתיים פרשתי מהלימודים. זה פשוט לא היה בשבילי. מתמטיקה בדידה ותורת המספרים הגדולים פשוט לא התיישבו אצלי בראש. נכשלתי מבחן אחרי מבחן ופשוט סולקתי מהתואר. אני זוכרת איך עמדתי על הגשר המחבר בין הפקולטה למדעים מדויקים לפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב וחושבת לקפוץ – רק כי חששתי לספר לאבא את האמת. חששתי לאכזב אותו.
שנים ארוכות התנצלתי על כל דבר. לפעמים כי חששתי לאכזב, לפעמים כי חששתי לסרב, להרגיש לא נעים ואז להתנצל בכל מקרה. הייתי מקצרת תהליכים ומתנצלת ישר, בלי לחכות. האפולוגטיות הפכה לחלק מחיי.
מאד קשה לחיות בעולם בו את צריכה להתנצל על כל דבר. הרגשתי מאד קטנה, בלתי נראית כמעט. הרגשתי גם לוזרית וגם פאקיונרית, כי כל דבר שהתנצלתי עליו בפני מישהו (גם אם זה בכלל לא היה קשור אלי או תלוי בי), הייתי לוקחת בתור כישלון אישי. הייתי, כמובן, מרצה גם במערכות יחסים. מרצה ומפצה מיד. מוכנה לספוג רגשות אשם ולקבל את כל "זו לא את, זה אני" בצורה הפוכה: זו תמיד הייתי אני. תמיד הייתי לא מספיק. תמיד הייתי פחות. ותמיד ניסיתי להיות אחרת. להיות יותר במונחים של עצמי ולהתנצל בכל פעם כשלא הצלחתי. להתנצל ולהיחרב מבפנים, בלי שמישהו יודע.
וזה לא הכל. ככל שהתקרב יום כיפור, בכל שנה מחדש, הרגשתי שאני אדם איום ונורא. רגשות האשם שמילאו אותי לאורך השנה פשוט חנקו אותי בכיפור. לפעמים קינאתי באמונה הקתולית שמאפשרת לקבל פטור מאשמה, צריך רק להתפלל כמה פעמים (או במקרים מחמירים להלקות את עצמך).
אז הייתי מלקה את עצמי נפשית. פעם אחרי פעם. לאורך שנים.
בשנתיים האחרונות הגיע השינוי המבורך; התחלתי להבין שלא הכל בעולם קורה באשמתי. את זה שאני צריכה להציל את עצמי לפעמים ולהדוף את האשמה. ללמוד להתעלם ממנה. ללמוד לשחרר. הייתי כל כך רוצה להתעמת עכשיו עם אמא שלי, זו שאז, לפני 25 שנה, אמרה שאני אהיה מופקרת עם ילד. והנה אני, גרושה, עם ילד, הנבואה כמעט הגשימה את עצמה - אבל אתם יודעים איך זה - אי אפשר להתעמת עם קבר.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל
אני רגילה לשפוך את הרגשות שלי דרך מילים שמרצדות על מסך. אני רגילה גם לקבל תגובות שמבטלות אותי. תגובות שדורשות שאתנצל על משהו שעשיתי או אמרתי. כמו בטור ההוא על הבהמה שהפריע לי להתאמן. הנחתם דברים והטחתם בי את ההנחות שלכם. קראתי את הטוקבקים והתכווצתי בכל פעם שפתחתי את הטקסט המעליב הבא. ואז הבנתי – פאק! אני שוב מלקה את עצמי! אני שוב מרגישה אשמה! ואני בכלל לא אמורה להרגיש ככה כי בסך הכל דרשתי את המרחב שלי. בסך הכל לא הרגשתי צורך להתנצל.
אתם מבינים, אם משהו כזה היה קורה לפני שנתיים, או אפילו שנה, הייתי מתנצלת בפני הבריון ובורחת משם כמו עכבר מפוחד. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלא ויתרתי ולא ברחתי. הפעם הראשונה שעמדתי על שלי. הרגזתי רבים – גם גברים וגם נשים. אבל יודעים מה? אני לא מתכוונת להתנצל על זה, ולמען האמת אני גם לא מתכוונת לקרוא את דעתכם על כך.