"את רוסיה אי אפשר להבין, אפשר רק להאמין בה", זה פחות או יותר מה שכתב המשורר הרוסי פיודור טיוטצ'ב בשנת 1866.
המשפט הזה היה נכון אז, ונשאר נכון גם היום. כשמנסים להפעיל על רוסיה את גבולות ההיגיון הכללי, מקבלים במקרה הטוב הודעת שגיאה, ובמקרה פחות טוב כל המערכת תשותק.
לכן, לשמוע פרשנים שמנסים לנתח את המצב לפי עקרונות הדיפלומטיה, בלי שהם לקחו בחשבון שמדובר במדינה הספציפית הזו - קצת מצחיק אותי, ואני מיד כבר אפרט למה.
לפני כמה ימים הגישה ישראל דרישה רשמית (או יותר נכון, בקשה, כי הרי ידוע שמחברים מבקשים, לא דורשים, במיוחד אם הם "ליגה אחרת") לשחרר את נעמה יששכר שנשפטה ל-7.5 שנות מאסר על "אחזקה וניסיון הברחה של סמים מסוכנים" בזמן ששהתה באזור הטרנזיט שבשדה התעופה במוסקבה.
הבקשה התקבלה ואף אושר על ידי הגורמים הרשמיים שהיא בטיפול. ובכן, כאן טמונה הבעיה. ההיסטוריה מראה שהערוצים "הרשמיים" עם רוסיה הרבה פחות יעילים, כי תמיד יש עוד ערוץ "לא רשמי", כזה או אחר, והוא לרוב "טובה נגד טובה". הבקשה הרשמית תחכה עד שרוסים, כלומר פוטין, יגבשו את ה"טובה" שהם רוצים לבקש מישראל, כלומר מנתניהו. כי הרי ככה זה בין חברים.
אני לא פוליטיקאית, אבל גדלתי במדינה הזו ומכירה היטב את המנטליות הרוסית הידועה לשמצה. המנגנון של "טובה נגד טובה" עבד בברית המועצות נהדר לאורך השנים. אפילו ההיסטוריה העולמית כבר מכירה "טובות" כאלה.
למשל, כמו הטובה הזו להעלים עין בראשון בספטמבר 1939 כשהיטלר פלש לפולין מהצד המערבי תמורת הטובה לאפשר לרוסיה פלישה מהצד המזרחי לפולין שבועיים אחרי, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב "הרשמי" על אי-התקפה הדדית בין שתי המדינות. אגב, לאותו הסכם צורף גם חלק "סודי" בזמנו, עם מפת החלוקה של אירופה. כולנו יודעים איך זה נגמר.
וזה לא רק פוליטי. העיקרון הזה "אתה לי, אני לך" ממשיך להתקיים בכל מקום שם. הפרוטקציה, הנפוטיזם והשוחד היו המרכיבים העיקריים של ההווי הסובייטי לאורך השנים ועכשיו הפכו להווי רוסי. זה תופס כמעט בכל מקום ומצב; מבקבוק וויסקי יקר שמביאים לרופא כדי שידאג להכניס אותך מהר יותר לניתוח, ועד מעטפה שמנמנה עם שטרות או מפתח לדירה חדשה (תלוי עד כמה מבקש הטובה אמיד) בשביל להכניס ילד עם תעודה מלאה בנכשלים לאוניברסיטה נחשבת.
ברגע שלרוסיה יש עניין במשהו, היא תפעל בכיוון הזה בלי לאפשר למכשול כלשהו לעצור אותה. אז נכון, באופן "רשמי" מדברים עכשיו על ההאקר הרוסי שממתין להסגרה לארה"ב, אבל יש גם, מן הסתם, את החלק הלא רשמי, וכאן הסחיטה הרוסית רק מתחילה. ואם נוסיף לכך את העובדה שכבר כמה וכמה שנים הרוסים "מתעניינים" בסוריה, פשוט מתבקש לעשות כאן אחד ועוד אחד.
אין בפוליטיקה עולמית היום אף אחד שמגיע לו באמת התואר "מנהיג חזק", חוץ מפוטין. ויש לו גם יתרון בולט על אחרים. הוא שם קצוץ על מה חושבים עליו ועל המדינה שהוא מנהל. ראש הממשלה שלנו, נכון לרגע כתיבת שורות, אלה מאד רוצה להידמות לפוטין ולהיות חבר שלו. אבל לפוטין אין חברים. לפוטין יש רק אינטרסים.
נכון, גם ביבי שלנו אינטרסנט וחובב מתנות וטובות אישיות מחברים. אבל בזמן שהוא משחק בארגזי שמפניה וסיגרים, פוטין משחק במדינות ואזורים גיאוגרפיים. הוא באמת ליגה אחרת. לכן, הניסיון הזה של "לפנות בערוצים רשמיים" לשחרור האזרחית הישראלית שכרגע מצפה לה מאסר ממושך במחנה עבודה לכל דבר ועניין, הוא פשוט מגוחך.
אז נכון, אני לא חברת קבינט ואני לא יודעת איזה מגעים "לא רשמיים" מתקיימים עכשיו בין המדינות, וזה מה שבאמת צריך להפחיד. כי אם פוטין יבקש, אי אפשר לסרב לו. השאלה היא מה הוא יבקש? נוכחות הצבא הרוסי בגבול לבנון? ניתוק קשר עם ארצות הברית? או שפוטין בכלל יגיד לביבי, "סבבה, קח את נעמה" ויציע לו אפילו בונוס מאד מפתה כמו הטיית בחירות? המשחק יצא מכלל השליטה, כי כולנו כבר נוכחנו לדעת, ש"המנהיג החזק" שלנו מוכן לעשות הכל כדי להישאר בשלטון.
במשחק הזה אין כללים. אין היגיון בריא. בזמן שביבי וכל העולם משחקים דמקה, פוטין כבר מזמן עבר לשחק שחמט. אנחנו מדברים על "פלונטר פוליטי" בהקשר למערכת הבחירות הנוכחית שהגיעה למבוי סתום. ובכן, הכל יחסי, ובינתיים, בזמן שאנחנו כאן משחקים עם לגו, מישהו שם כבר הפסיק לשחק וניגש לעניין. עכשיו אנחנו אלו שפשוט נצטרך לחכות ולראות באיזו צורה זה יחזור אלינו.