השבוע גרמתי לשתי חברות שלי להתחיל לצפות ב"חתונה ממבט ראשון". שתיהן, לא חובבות ריאליטי גדולות, העידו כי נשאבו פנימה בסערה. אחת מהן התחילה מעונה שלוש, והשנייה מהעונה הראשונה (בעצם, לרגע כתיבת שורות אלה היא כבר באמצע העונה השנייה, מנסה לפענח את סוד הקסם של שירי ולירן). שתיהן לא מורשות להמשיך לקרוא מעבר לפסקה הבאה כדי לא לקבל ספוילר לפרצוף.
"הצפייה גורמת לי לברך כל רגע על בן הזוג שלי", אמרה לי אחת מהן, אמא לשלושה. "וגם להיזכר כמה שנאתי את כל השלבים האלה של חיזור, התחלות ודייטים. בשלב מסוים במהלך הצפייה פשוט קמתי וניגשתי לתת לו נשיקה. תודה שהוא קיים".
התחלות של מערכות היחסים תמיד מלוות בחרדה מסוימת. חרדה ומשחקי מוחות, מניפולציות קטנות ועדינות, או דווקא מהלכים ממש בוטים שבודקים גבולות כשכל אחד מנסה לקבע את מקומו. מדובר בתהליך, מילה מעצבנת אך הכרחית, ובסופו של דבר לא יעזרו גם מיטב הפסיכולוגים כדי להשאיר את כל זה מחובר – ולפעמים פשוט אין צורך.
כולנו אוהבים לראות דרמה במערכות יחסים שמוצגות על המסך, אבל לרוב הדרמה מתחילה כשהזוג כבר מכיר אחד את השנייה שנים רבות, והם יודעים לעשות רושם "כלפי חוץ" שהכל מושלם, אבל אז או שהם מודיעים על גירושים או מתחילים בריב פיצוצים.
ב"חתונה ממבט ראשון" לעומת זאת, הכל עובד הפוך - התקופה אותה רגילים לראות בתור אחת התקופות המהממות ביותר בזוגיות, אתם יודעים, כשרק מתחילים להתאהב, להחזיק ידיים, ולא יכולים להפסיק לגעת אחד בשני – פתאום מוצגת לנו באור הכי לא מחמיא, לא נחמד ולא כיפי. סטטיסטית, בעונה זו יש רק שני זוגות שאיכשהו הצליחו להתגבר על החודש הזה כדי לפתח רגשות הדדיים: הדר ודניס, ורוני ונעם. לראות את כל השאר הרגיש לי לפעמים כמו יום אימוץ בצער בעלי חיים, כשהלב נקרע, התסכול מציף, אבל אי אפשר לעשות עם זה שום דבר.
"חתונה ממבט ראשון" מציירת מציאות עגומה - אבל זאת ה-מציאות. אנשים שמגיעים עם רשימת מכולת, אנשים שמגיעים ללא שום רצון לפתח את זה הלאה כי הם נורא מלאים בעצמם, אנשים שכל כך התרגלו להיות לבד שכבר אין להם מקום לעוד מישהו בחיים שלהם.
בחודשים האחרונים, בעקבות הבידוד והקורונה, הדברים השתנו קצת, פתאום כולם למדו לחזר ולדבר משפטים שלמים, אבל הנה, הבידוד הוסר, הברים והמסעדות חזרו, מטופלים חזרו להרביץ לרופאים, נוסעים חזרו להרביץ לנהגי אוטובוס, ועוד רגע נחזור גם לסיפורי אימה בטינדר וכל שאר האפליקציות.
אפשר לקחת צד, אפשר לקרוא להם בשמות ולהצמיד להם נטיות מיניות, אפשר לצחוק על זה עד מחר. אפשר לנחש כמה שרוצים מה קורה כשהמצלמות נכבות, עד כמה זה מבוים ועד כמה מדובר ב"דמויות" ולא באנשים אמיתיים. אבל בסופו של דבר, לא משנה מה, הלב יוצא אליהם, לכל אחד מהם ומהן, עם כל המגרעות שלהם ועם העצבים שהם מביאים לנו בכל פרק שמשודר - כי כולנו היינו שם - והרגשנו חרא אם נפגענו, פגענו, התעלקנו או התעלמנו.
"וואלה? זכיתי", המשפט שהדר לימדה את דניס, ילד ממושמע שפשוט עושה עכשיו מעבר הדרגתי מחיק אמו לחיק זוגתו. וואלה, זכית. באמת, ובטח בעוד כמה שנים תראה את אחת העונות הבאות ותגיד לעצמך: "לא להאמין, מה זה הדבר הזה?".
"חתונה ממבט ראשון" היא סוג של ניסוי בבני אדם, אבל זה ניסוי בצפייה. לגמרי לראות וללמוד, אבל למי יש בכלל כוח? כי יש לנו זיכרון קצר ואנחנו בטוחים שאנחנו יותר טובים ויותר מצליחים, ובטח יום אחד נתקל במישהי או מישהו שהם בול, אבל בול, מה שרצינו, וגם אנחנו בול, אבל בול, מה שהיא או הוא רצו, ונחיה יחד באושר ובעושר. וזה סבבה, כי בחיים עצמם תמיד יש מקום לאגדה.