הוא אימפוטנט לאהבה. לא, הוא לא דוש. הוא פשוט לא מסוגל לתת, אבל גם לא יתנגד לקחת. החלטתי להיות הפעם פרקליטתו של הנבל ולסנגר על כל הגברים האלה שאין להם עצם רעה בגוף והם פשוט נקלעו לסיטואציה. אנחנו פותחות את הלב לרווחה והם באים רק כדי להתארח בחטף. שוב, הם לא דושים - הם אחלה לגמרי. הם מתנהגים ככה כי אפשרנו להם. כי כל כך התייאשנו מהבצורת הרגשית שאנחנו מגיבות על כל פירור אהבה כזה כאילו זו ארוחת גורמה ורותי ברודו וחיים כהן הם השופטים שמשכנעים אותנו שהביס הזה הולך להיות אחד הטעימים - וכשאנחנו שמות לב שבעצם מדובר במזון שהחמיץ, התקרש ופג תוקף, כבר מאוחר מדי. הוא הלך.
זה קרה לחברה טובה לפני שבוע. והיא, בדרך כלל אישה רציונלית ומחושבת, קרייריסטית קשוחה, נשמעה פתאום כאילו משכו ממנה החוצה את עמוד השדרה. היא התמוטטה על הרצפה כמו ערימת הבגדים ממתלה ארון שבור.
הם נפגשו והיא הרגישה את הקליק. וכך גם הוא. כי הדייט הראשון היה טוב, הדייט השני מושלם ובדייט השלישי הוא בא אליה הביתה והם שכבו. ואז שוב אחרי כמה ימים. הוא הבטיח שייפגשו בסופ"ש כי הילד שלו לא אצלו. הוא גרוש. הוא כמובן גם סיפר לה כמה פגוע הוא יצא ממערכות היחסים הקודמות שלו והיא חשבה לעצמה: "לא נורא, אני ארפא אותך. אני אצליח לשנות אותך".
הסופ"ש הגיע, אבל הוא לא. הוא גם לא התקשר ולא שלח הודעה. מצד שני, הוא הגיב לכל הודעה שהיא שלחה לו - ואז הפסיק אפילו להגיב. השאיר אותה לבהות ב-"VV" הכחול של וואטסאפ. היא המשיכה לקוות שיתקשר והרגיעה את עצמה למרות המחשבות הטורדניות.
עכשיו היא שבר כלי, וזה לא ממש משנה אם בעוד חודש (או בעוד חצי שנה) היא תצחק על עצמה ועל הפתטיות שלה. עכשיו היא מחפשת קלוז'ר. היא רוצה להבין למה הוא עשה את מה שהוא עשה, למה הוא נעלם בלי להגיד כלום והאם זה אומר שמשהו לא בסדר אצלה. מה שהיא לא מבינה זה שהכל בסדר אצלה וגם אצלו. אבל הוא פשוט אימפוטנט של אהבה. הוא לא מבין שקלוז'ר זו חובה מוסרית. היא כבר לא מעוניינת בקשר אבל היא רוצה סיום ראוי - כי מגיע לה. היא רוצה נקודה בסוף משפט, והוא מאלה ששמים 3 נקודות.
יש להם קטע ל"חסרי זקפת האהבה" האלה - הם צ'ארמרים, הם יודעים לגרום לנו להתאהב בהם ויודעים לפרוץ אלינו ללב. הם לא מבינים שאפילו לא צריך לפרוץ, הלב שלנו פתוח ומחכה. לפעמים אנחנו נואשות יותר מנציגי מחלקת שימור לקוחות של הוט. והם משתמשים בזה, לרוב אפילו לא במודע. הם עוברי אורח ואנחנו טועות בזיהוי כי בעינינו הם הכי תושבי קבע. הם יכולים להיות גרושים, רווקים, אלמנים. הם יכולים להיות כל דבר.
אז זהו, הם לא רעים, הם לא מנייאקים. הם פשוט לא מבינים מה לא בסדר. והם מנומסים כי הם עונים על ההודעות. אבל לא יוזמים בעצמם שום דבר. הם ניאותים להיענות ולא רואים בזה שום דבר פסול. זה לא שהם בלתי ניתנים להשגה. הם כאן - וזה מה שמתעתע.
זה קרה השבוע לחברה שלי. זה קרה גם לי לפני איזה שנתיים. ולעוד חברה שלי ולחברה שלה ולחברות שלהן; כל אחת מאיתנו מתהדרת לפחות בסיפור אחד כזה. כל אחת, רציונלית, חכמה, מרתקת, מושכת, עם כבוד עצמי הייתה שם בתפקיד תצפיתנית על ה-"VV" הכחול. בוהה בו כמהופנטת ורק מחכה שהצ'ט יקום לתחייה.
לא מגיע להם שנכעס עליהם. הם תוצר אבולוציוני. תופעת לוואי. חוסר ברירה טבעית, כי אנחנו, הנשים, כל כך עייפנו מדושים, שכל מישהו שלא נופל תחת ההגדרה - אוטומטית הופך למציאה. "א גרויסע מציאה", כמו שהייתה אומרת סבתא שלי בזלזול מסוים. והיא צדקה. זו בעיה, כי גם כאן חילקנו את העולם לשחור ולבן, ביטלנו את האפור. שברנו את הרצף ונשארנו רק עם הקיצוניות. "א גרויסע מציאה" האירונית הפך באמת למציאה גדולה, ולכן אנחנו משלמות על זה. כנראה שאנחנו אשמות. כי הם פשוט אימפוטנטים של אהבה. זה לא הם. זה אנחנו.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל
אז מה אפשר לעשות? לתת להם לחזר אחרינו. להפסיק להיות נוחות כמו הספה הזאת בחדר הפסיכולוגית. ברור שאנחנו חוששות שעד שמצאנו מישהו שהוא "נורמלי" ו-"לא דוש", אסור לתת לו ללכת. אבל זה לא אומר שצריך להיות שם בשבילו כל הזמן בהיכון. כמה מהר אנחנו מאבדות את עצמנו לתוך ההמתנה הזאת לטיפות של אהבה? כמה מהר אנחנו שוכחות מי אנחנו והופכות לסליים שמקבל צורה של מיכל אליו מעבירים אותו? הוא לא צריך סליים, הוא צריך אתגר. ואם לא - אז לא. זה רק מוכיח שהוא אימפוטנט לאהבה. ואם אף אחת עד עכשיו לא הצליחה לשנות אותו, גם את לא תוכלי. לא כי את לא מיוחדת, אלא כי הוא דפוק. סליחה, לא דפוק. אימפוטנט רגשות שלא יודע לעשות קלוז'ר ולשים נקודה בסוף משפט.