לפני קצת פחות מ-30 שנה זה היה נחמן שי שאמר לכולם לשתות מים וזכה לתואר "המרגיע הלאומי", ומאז מלחמת המפרץ ההיא, השתנו כאן הרבה דברים: המלחמות אחרות, ערוצי הטלוויזיה רבים יותר - אבל דבר אחד לא השתנה: מצבי חירום בישראל הן שעתם היפה של הגיקים - כאלה שבימי שלום, כנראה, רוב הנשים היו חולפות על פניהם.
לפני כמה חודשים זה היה תמיר סטיינמן, כתב חדשות 12, שסיקר את ירי הטילים המאסיבי על הדרום ובסופו של דבר זכה בתואר הגבר הנכון של 2019. שירים נכתבו, טורים עסקו בו - ובגדול, למשך כמה שבועות - תמיר סטיימן הפך לגבר הכי מבוקש במזרח התיכון.
היום, כשכולנו ספונים בבית ודבוקים למסכי הטלוויזיה, אלו כבר פרופסור גבי ברבש, מנכ"ל איכילוב לשעבר וחובב השקופיות, פרופ' אייל לשם, הזיהומולוג משיבא תל השומר, מנכ"ל האוצר שי באב"ד - וכמובן, הפייבוריט של כל נשות ישראל, משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות שמאז שנאלץ להיכנס לבידוד יכול ללמד את כולנו איך לסדר נכון את זווית הצילום והתאורה בזום.
כן, נכון, לא טעיתם. זה עדיין ערוץ הגברים. לפחות זה לא השתנה. אז למה אני כותבת כאן על מה שאנחנו, הנשים מרגישות? כי אולי כדאי שתיקחו את ההסברים האלה כמדריך לפעולה, כי כידוע, אצלנו במדינה מצב חירום רודף מצב חירום.
אבל לפני הכל, חשוב להבין איך זה קורה בעצם. איזה חלק במוח שלנו גורם לנו להימשך פתאום במקום לעוד גיבור שרירי במדים או גופייה צמודה - לגברים בעלי מראה פקידותי. אז קודם כל, לגבי תמיר סטיינמן, זה ברור: הוא באמת מרגיע, וגם די חתיך במהותו, ומאז שהוא פרץ בצחוק בשידור ההוא בשדרות, כולנו התאהבנו בו.
אבל כאמור סטיינמן, עם כל החן, החיוך והגבות - הוא עדיין חריג בנוף. הרי כל הפרופסורים והמנכ"לים שכבר כמעט חודש חיים אצלנו בסלון הם רק מפחידים או רציניים מדי, מלחיצים ומזהירים מסכנות מוות. אז למה הם נתפסים כמושכים כל כך בעינינו?. יצאתי (סתם, אסור לצאת) לבדוק.
"אכן בשעת חירום אנו מחפשים דמויות שניתן לתת בהן אמון. במיוחד במשבר בטחוני או בריאותי כמו המשבר הנוכחי", מסביר ד"ר יובל קרניאל, חוקר תרבות ותקשורת מהמכללה הבינתחומית בהרצליה. "נראה לנו שהכל מסביב משתנה וקורס, קיימת אי-ודאות גדולה, ואנו מחפשים למי אפשר להאמין, ןמסך הטלוויזיה מספק לנו את הדמויות האלה".
"קודם כל מדובר היום בדמויות גדולות, שהרי המסכים שלנו הולכים וגדלים", מוסיף קרניאל. "אנו חווים את הגברים המופיעים על המסך כגדולים מהחיים. הם גם אלה שנשאלים כל הזמן ומוצגים כמי שיש להם תשובות וידע שאין לנו".
אבל בפועל, כל ברי הסמכות האלה עושים הכל ההיפך מלהרגיע, לא?
"נכון, וזה מעניין עוד יותר. הגברים האלה מלחיצים, מספקים עוד ועוד מידע מדאיג, הנחיות חמורות, מספרים של מתים ומונשמים, כל זה מוסיף ללחץ שלנו, וגורם לנו דווקא לראות בהם גורמי כוח וסמכות. קצת בדומה לתסמונת שטוקהולם. הם מחזיקים בנו כבני ערובה, ואנחנו רואים בהם את מקור הכוח והסמכות. הפעם, עוד יותר מתמיד, יש להם גם כוח ממשי עלינו. הם שולחים לנו הנחיות, והמשטרה אוכפת אותן. הם מפחידים אותנו - אבל ברכות, מדברים בנימוס בשקט, בעדינות, אבל מפגינים כלפינו סמכות ועוצמה. מעניין שבניגוד לתדמית המרגיעה שהם מנסים לשדר, דווקא ב'ארץ נהדרת', שחושפת הרבה פעמים את האמת הנסתרת, הם מוצגים, גם בר סימן טוב וגם ברבש, כזורעי בהלה ופניקה. והעובדה שאנו צוחקים על הפאניקה יש בה כדי לאזן קצת את הפחד העמוק שמתעורר בנו עקב הצפייה בטלוויזיה".
אבל גם פוליטיקאים זורעים בהלה ופאניקה. לפי זה, בעקבות המסר היומי לאומה של ראש הממשלה ושר הבריאות, מרגיש שכולנו היינו מרגישות משיכה עזה והתאהבות בביבי וליצמן.
"אצל הפוליטיקאים זה אחרת. בדרך כלל הבעת אמון או אי אמון מתלווה לצד שאנחנו לוקחים, האם אנחנו בעדו או נגדו. במקרה של נתניהו, למשל, זה הרבה יותר קיצוני. הציבור נחלק לשני חלקים כמעט שווים, חלק רואה בו מקור סמכות ובטחון, גם בימים אלה, והחלק השני איבד לחלוטין את האמון בו, ומרגיש שהכל שקרים, הצגות, למטרה אישית של התחמקות מהמשפט, ופירוק כחול לבן".
ומה עם פרופ' סיגל סדצקי? היא מקצוענית, יש לה דעה, יש לה סמכות. למה היא לא מעוררת תגובות כמו הגברים?
"במקרה של נשות מקצוע סמכותיות, האפקט שלהן שונה לחלוטין. אנו עדיין חברה מאוד פטריארכלית, שלא לומר שוביניסטית. ולכן בסופו של דבר, לאשה קל הרבה יותר להדביק את התואר מורה, דודה, או היסטרית ולחוצה, ואם היא לא כזאת אז היא מיד הופכת לרובוט חסר רגשות".
ובכן, נראה שאנחנו תקועות לעוד הרבה זמן עם גברים חמורי סבר באולפני טלוויזיה, ונמשיך לחכות מהם לאיזשהו סימן אנושי כמו חצי חיוך, גומת חן, אנקדוטה מהחיים האישיים או המלצה להכין מסכה בבית. השרירנים בגופיות? שיחכו. יאללה, בר סימן טוב תכף עולה.