כשאני רואה אותה עוברת במרכז המסחרי בשכונה, אני תמיד משחקת אותה ג'יימס בונד. אמנם האמצעים העומדים לרשותי הם די מוגבלים – להסתתר מאחורי משקפי שמש, להצמיד את הטלפון לאוזן ולסובב את הראש לצד השני תוך כדי שאני מדגימה כאילו כולי שקועה בשיחה חשובה. לפעמים עוזר גם לפזר את השיער ולהסתיר איתו את הפניי כווילון. והיא בטח חושבת לעצמה, כמה מגוחכת אני, חברתה לשעבר.
אני חושבת שפגעתי בה יותר מאשר היא פגעה בי בסופו של דבר. ואם להגיד את האמת המלאה; אני זו שבחרתי להיות הצד הפגוע. הצד הזה שלא מקשיבים לעצותיו. הצד השיפוטי והצקצקן. הצד הזה שמנתק קשר בגלל תירוץ עלוב ושומר טינה. גם היא התגרשה. הם היו הזוג השני שהתגרש מתוך חבורה של שישה זוגות. כן, הסטטיסטיקה לפעמים מדויקת כמו צלף רוסי בסטלינגרד. אנחנו היינו הראשונים. חשבנו שהטלנו את הפצצה, כאשר בפועל היינו צפויים כמו עוד פרק של אופרת סבון.
"צריך לדעת עם מי להתחתן, אבל עוד יותר צריך לדעת ממי להתגרש" הוא משפט סופר חרוש, אבל גם סופר נכון. אני נוטה להגדיר את הגירושים שלי כ"יפים"; תהליך גישור קצר, עו"ד משותפת, חתימה על הסכם ודיון ברבנות. סגרנו על סכום מזונות מינימלי, גם כי ידעתי שלילד לא יחסר, אבל בעיקר כי הרגשתי אשמה על כך שהמשפחה שלנו התפרקה.
היא, או יותר נכון הם, התחילו את תהליך הגירושים כמה שנים אחרינו, כשהפצעים שלנו כבר הגלידו ויכולנו לספר לכולם בגאווה כמה התנהגנו בחוכמה והתגרשנו "יפה". אני זוכרת שמישהו אפילו דיבר עלינו מאחורי הגב וציין שהפרידה שלנו ראויה לשבח. צל"ש על גירושים? זה כמו להגיד "תודה" כשמגישים לך תרופה או נותנים לך זריקה.
כשהם התחילו ב"תהליך הפרידה" כולנו בחבורה הרגשנו שהתרחש מעין פיצוץ גרעיני. כל מה שנשאר זה לשכב על הקרקע ולהגן על הראש. כי ממילא שום דבר לא יעזור וכולנו נצא נגועים באיזה משהו נוראי, או לפחות עם טראומה לכל החיים. עכשיו, כשאני חושבת על זה, היינו צריכים לרחם עליהם. אבל במקום זאת ריכלנו מאחורי גבם. השתמשנו בצער שלהם כמשחק מקדים לאהבה עצמית, להוכחה לכך שאנחנו הרבה יותר "שפויים". הדבר היחיד שמרגיע אותי כרגע זה שאני יודעת שגם עליי ריכלו. זה לא תיקו - אבל זה כן קצת מנחם ומשקיט את המצפון.
שפטנו את שניהם לחומרה, פרשנו את נאומי ההגנה שהם "הגישו" לנו כל אחד בתורו כתמונה מלאה, כאשר בפועל זה היה רק קצה הקרחון. לקחנו על עצמנו זכות איומה להחליט מה נכון ומה לא נכון ולהמליץ על הצעדים. לקחנו צד. ואז ניתחנו את כל התרחישים בינינו. היום אני מבינה – כשזוג מתגרש, החברים הקרובים שלהם לא יכולים לתפוס עמדה. הם יכולים רק לרכך את מכה, להציל, לחבק, לתמוך – אבל לא להאשים או להחליט מי מהזוג המתגרש הוא הצודק.
אנחנו האשמנו. עשינו שפטים בכל משפט וחצי משפט שנאמר וכמובן הוצא מהקשרו - ממש כמו כל דבר שאנחנו חווים בהתקפי המציצנות המתוקים האלה. זה כמו לראות "האח הגדול", אבל בחיים. אין הדחות. יש רק דרמה. כי כולנו אוהבים לצפות בדרמה, אבל לא להיות בתוכה, להיסחף במערבולת קטלנית, ממנה אין דרך חזרה.
גם אני האשמתי. טענתי טענות קשות, אבל בעיקר שמחתי לאיד שאני הצלחתי להתגרש בצורה יפה יותר. שניצלתי מריבים מכוערים בבית דין לענייני משפחה, שנמנעתי מלהציב אולטימטומים ולאיים לרושש את הגרוש. הייתי גאה בעצמי כל כך שאפילו העזתי לתת עצות, לזרוק הערות דידקטיות על ההתנהגות, וגם לא חסתי על הילד שסבל את כל הסערה מסביב.
טענתי שהיא זקוקה לעזרה. גם היא וגם הילד. רמזתי שהיא מדחיקה, שהיא עושה לעצמה עוול ויוצאת כרגע עם גבר שהיא לא אוהבת רק כדי לנקום. זלזלתי ברגשות, בתחושות, מדדתי אותה בקנה מידה שלי, בלי רחמים. שיסיתי בה את הדעות שלי באופן גלוי ובצורה עקיפה, וכשהרגשתי שהיא לא מקשיבה לי משום מה, שיסיתי בה אותן בצורה עוד יותר חזקה.
כעסתי עליה. הסברתי לעצמי ולכולם כי זה בגלל שבכך שהיא לא מקשיבה לעצות שלי היא פוגעת בעצמה, בגרוש שלה, בבן זוגה החדש וכמובן, בילד שלה. אבל עמוק בפנים, ואת זה אני מבינה רק עכשיו - כעסתי עליה. כעסתי בגלל שעמוק בפנים ידעתי שהיא העדיפה להילחם בזמן שאני בלעתי את צפרדע ההתפשרות והאשמה. ולהיפך, במקום בו בחרתי לעמוד צוק איתן ולחכות לזוגיות מושלמת (ואז להתייאש), היא החליטה להתפשר ולא לחיות באשליה. כעסתי עליה כי בסופו של דבר אחרי הפיצוץ הדרמטי היא הצליחה לעמוד על הרגליים כמעט בלי להישרט מרסיסי הפרידה. כעסתי עליה בגלל הבחירה שלי – ליפול על פצצת הגירושין עם הגוף שלי, להקריב את עצמי על מנת להגן על הסביבה ולהציג לה מצג שווא – "הגירושים המושלמים שלי".
בסופו של דבר הבנתי שמיציתי. הכעס שלי כילה את עצמו ובאחת הפעמים פשוט מצאתי תירוץ להיעלב ממנה ולהפסיק כל קשר איתה. למחוק אותה מחיי בהפגנתיות. בהתחלה הייתי מתעניינת לגביה מאנשים אחרים, עושה סטוקינג בפרופיל פייסבוק שלה ואז גם זה מיצה את עצמו די מהר. נשארו רק פגישות חטופות במרכז המסחרי ליד הבית ותרגילי התחמקות מאחורי משקפי שמש והמדפים בסופר.
לפעמים אני חולמת שאנחנו שוב חברות ושבאחת הפעמים אזרתי בעצמי אומץ לא להתחמק, לא לחפש דרכי מילוט וניגשתי לברך אותה לשלום. אני מרגישה אשמה שדווקא איתה לא הצלחתי ליצור את אחוות הגרושות, את אותו מעגל הליקוק המכיל של הפצעים החמים. השתמשתי בה באמצעי לחימה במלחמה שלי מול עצמי, כהשתקפות שלי בתפיסת המציאות העקומה, כמראה שבסופו של דבר בחרתי לנפץ.
והנה, הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שנתראה אפנה אליה. בפעם הבאה שנתראה נחזור להיות חברות. אבל אז ראיתי שהיא מוכרת את דירתה ועוזבת את השכונה. הפעם, בלי להתכוון בכלל ולא במודע, היא החליטה להתגרש ממני.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל