"עוד מעט נראה איך אנה זק, בת של מהגרים, הפכה לתופעת רשת", המשפט הזה של גיא פינס שנזרק לחלל ביתי גרם לי לעזוב את כל מה שעשיתי באותו רגע, ולהתעצבן.
ההורים של אנה זק, אם במקרה פספסתם את פרט המידע הזה, הם "מהגרים" שעלו מברית המועצות לשעבר. בדיוק כמוני וכמו 1.2 מיליון אנשים אחרים. עם דגש על המילה "עלו" ולא "היגרו". כי יש הבדל עצום.
נכון, עליה היא מקרה פרטי של הגירה, ולפי ההגדרה הרשמית, "הגירה" היא מעבר למדינה אחרת לצורך השתקעות. גם עליה היא מעבר למדינה אחרת לצורך השתקעות, אך במקרה הזה קיימת גם זיקה אתנית או תרבותית.
בואו נגיד שבישראל אין דבר כזה הגירה. כי מדובר במדינה יהודית, ולכן את האזרחות בה יכול לקבל רק מי שיהודי או שיש לו זיקה כלשהיא ליהדות על פי חוק השבות.
אני שונאת כשלעולים מברית המועצות לשעבר קוראים "מהגרים", ולא, גיא פינס הוא לא היחיד, תמצאו גם כותרת בעיתונים וגם פעילים חברתיים שמעדיפים את המונח "הגירה" על פני "עליה". וכן, זה בא לידי ביטוי כשמדובר על רוסים; אני לא מתארת לעצמי כותרת או אייטם שמדברים על מהגרים ממרוקו, אתיופיה, צרפת או ארצות הברית. מי שמגיעים משם הם תמיד עולים.
אז למה המושג "הגירה" נדבק דווקא לעולים מברית המועצות לשעבר? חשבתי על זה לא מעט הנה כמה סיבות שחשבתי עליהן.
סיבה ראשונה: אז מי אתם?
נתחיל מהתשובה בגוף השאלה: מי הם? עולים מברה"מ לשעבר? עולים מרוסיה? עולים מחבר העמים? רוסים? אלוהים יודע מה ההגדרה הנכונה, כי ברית המועצות לא קיימת באופן רשמי מאז דצמבר 1991.
חבר העמים הוא שימוש שגוי במושג "חבר המדינות", ובכלל חבר המדינות היחיד שקיים על פני כדור הארץ הוא חבר המדינות הבריטי. לא כולם עלו מרוסיה, אלא מאוקראינה, ביילורוסיה, המדינות הבלטיות, גיאורגיה, אזרבייג'ן, קזחסטן וכל אחת מ-15 הרפובליקות שפעם הרכיבו את ברית המועצות. לקרוא להם "רוסים"? זה לא מעליב?
וכך הפוליטיקלי קורקט הישראלי מתרסק לו כבר בהתחלה. כי איכשהו מרוקאי זה פחות מעליב מרוסי. כי כשבשיח היומיומי משתמשים ב"רוסי", מיד מריחים את הניחוח הדק של "בדיקות DNA", "זיוף התעודות" ו-"כוכבית גיור" הידועים לשמצה.
אני בעצמי, עד גיל מסוים, הייתי מתקנת את כל מי שהיה קורא לי "רוסיה". "לא, אני יהודיה מרוסיה, כשאני בכלל מאוקראינה" (וכן, אין בדיחה יותר נדושה מזו, אני יודעת). אז עם השנים, כנראה כשבאמת נקלטתי כאן, התחלתי לקרוא לעצמי "רוסיה". אתם יודעים, כדי לקצר וגם כי תכלס לא אכפת לי. זו המדינה שלי.
סיבה שנייה: כור היתוך, לא ברירת מחדל
"העליה הגדולה", שבדצמבר השנה תחגוג 30 שנה, היא העליה הראשונה שקיבלה את הזכות לבחור – האם לקפוץ ראש לכור ההיתוך או לשבת בצד ולהמתין כדי לראות מה יקרה? אז היו כאלה שקפצו, כבר בחודשים הראשונים בארץ, והתחילו לקרוא עיתונים בעברית, לצפות בערוץ 1 וגם בערוץ 2 הדנדש, לשמוע את רשת ב' ולדבר בעברית למרות הקושי.
היו גם כאלה שלא. הם העדיפו לראות את ערוצי הכבלים, לשמוע רדיו ברוסית או לקרוא עיתונים ישראלים שנכתבו ברוסית. כל אחד עשה את זה מסיבותיו הוא. נוסיף לכך שכונות שלמות של עולים בכרמיאל, לוד, אשדוד, אשקלון, באר שבע, דימונה, נצרת עילית ואופקים , שכונות שלימים התחילו לקרוא להן "שכונות הגטו", וכך צמחה לה תרבות בתוך תרבות. לא מסך ברזל, כי בכל זאת יש פעפוע כלשהו מצד לצד, אבל עדיין, בידוד מסוים ותחושה של "כל הרוסים בצד", פלוס עדויות על קשיי קליטה, תעסוקה וכדומה.
אגב, התקשורת חוגגת עד היום את הדיכוטומיה של "מנקה שהפכה לדוקטורנטית" או "בת למהגרים שהפכה לתופעת רשת", כאילו אנחנו עדיין בשנות ה-90' ולא עברו 30 שנה. אני לא מחפשת אשמים, כי כשמדינה קטנה מאד קולטת תוך פחות משנתיים יותר ממיליון עולים – זה אתגר, לא סיפור הצלחה. אתגר שיוצר סטיגמות, תופעות גזעניות (משני הצדדים, אל תדאגו, בתוך עמי אני חיה ויכולה להעיד ש"הרוסים" הם מגזר גזען לא פחות ממגזרים אחרים).
סיבה שלישית: לא הגענו לכאן, הביאו אותנו
בטח שמעתם על "דור ה-1.5". אי אפשר שלא, כי זה פחות או יותר הקול היחיד שנשמע בתקשורת המיינסטרימית בעברית. באופן פורמלי גם אני משתייכת לדור הזה לפי ההגדרה – קטינים שהגיעו לכאן עם משפחותיהם.
הטענה היא שהם לא בחרו להגיע לכאן, אלא "הביאו אותם", ולכן בעיניהם המושג "הגירה" הוא הנכון. כי להם לא הייתה זיקה; מפאת הגיל או מפאת מאפיין כלשהו אחר. כרגע זה באמת לא משנה, וברגע שהם מתחילים להעיד על עצמם כ"מהגרים" זה מתחיל להידבק.
למה? כי התקשורת מתה על סיפורי קיפוח - גם אם הם מומצאים. למה? כי זה מאפשר את הגישה הפטרונית. כמו שפעם לפני מלא שנים עם הגזזת, ה-DDT וחטיפת התינוקות. כי אלה שכאן כבר יותר זמן יודעים בדיוק איך צריך לנהוג ולהתנהג, ופתאום מגיעים החדשים, קלולס לחלוטין וצריך לטפל בהם. להעצים אותם. לעזור להם. גם אם הם לא ממש ביקשו עזרה.
לכן, כשאנשים שהם ישראלים לחלוטין, שירתו בצבא, נשואים לילידי הארץ ומוצלחים מכל הבחינות פתאום קוראים לעצמם מהגרים – אין דבר יותר מרגש מזה, כי אפשר לעשות אייטמים, לראיין, להוציא עוד סיפור סוחט דמעות על ילדות קשה ועל געגועים (למדינה שלא קיימת כבר 30 שנה, מיינד יו, ושאתם פשוט לא מכירים או לא זוכרים).
סיבה רביעית: לא באנו לכאן בגלל אידאולוגיה ציונית
נכון בחלקו. להבדיל מהסירובניקים של שנות ה-70, העליה ההמונית הגיעה לכאן גם בגלל שהמצב בברית המועצות הפך לבלתי נסבל.
אז בסדר, אני הראשונה שצוחקת וקוראת לעליה שלנו "עליית הנקניקים". אבל להגיד שלא הייתה אצלנו שום זיקה ציונית זה פשוט לא נכון. היו בתים שבהם שמרו מסורת, והיו בתים של אתאיסטים. אל תשכחו, מדובר במדינה שהפולחן הדתי היה אסור בה על ידי החוק. פלוס אנטישמיות שלפעמים הייתה מובהקת ולפעמים מתנחמדת בסגנון: "וואלה, את בחורה טובה, למרות שאת יהודיה".
עליתי לארץ בגיל 15, ואני זוכרת שכמה ימים לפני שעלינו הייתי צריכה לעשות סוג של "טופס טיולים" בבית ספר בו למדתי כדי שיאפשרו לי לקחת איתי את התעודות ואת גיליון הציונים. אני זוכרת כמו היום איך מחנך הכיתה שלי, איש שהערצתי, עמד יחד איתי במסדרון מואר, הטופס שהיה צריך לחתום עליו הונח על אדן החלון, והוא אמר לי, תוך כדי שהוא משרבט את חתימתו: "את לעולם לא תהיי שם סוג א'. תמיד תישארי סוג ב'". והמשפט הזה חתך בי בבשר החי.
לא החלפתי את שמי. כן שירתי בצבא. כן קפצתי לכור ההיתוך, ולא, אף פעם לא קראו לי או לאמא שלי זונה. גם לאבא שלי לא קראו אלכוהוליסט, גם כשהוא, דוקטור למתמטיקה, ניקה רצפות בסופר.
לכאורה אנחנו סיפור הצלחה. ויש עוד יותר ממיליון סיפורים אחרים, חלקם דומים, חלקם שונים והגיע הזמן שהם ייכנסו למארג הזה של תולדות עם ישראל כשווים בין השווים. בשבוע האחרון אני עדה לאחד המיזמים היפים ביותר בפייסבוק הישראלי - קבוצת "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" - בה מתפרסמים סיפורי עליה מרגשים עד דמעות. חלקם עם סוף שמח, חלקם עם סוף עצוב וחלקם עדיין נמצאים בעיצומם.
תראו, אני מתה על המדינה הזאת על כל מגרעותיה. ואולי זו באמת הסיבה האמיתית לכך שאני מסרבת בתוקף שמישהו יקרא לי או למגזר שלי "מהגרים", גם אם זה כדי להבדיל או לבלוט. אנחנו חלק מהמדינה הזו. כמוכם. כמו כולנו.