גיל הוא בעל מפעל לייצור גופי תאורה בצפון הארץ. מידי כמה חודשים אנו מבצעים עבורו חקירות שונות. לרוב מדובר על נהגי החלוקה ש"מתבלבלים" ופורקים סחורה בביתם... גיל התקשר אליי וביקש להיפגש איתי מחוץ למשרדו.. הפעם הוא אמר, זה עניין אישי.

הוא החל לשתף אותי ברקע הסיפור. "אני אב מודאג", החל גיל בדבריו וסיפר על בתו - אפרת, שעוד כמה שבועות תחגוג יום הולדת 17. הוא נראה נבוך, מבולבל ואינו שלם עם מעשיו. ביקשתי ממנו לספר את אשר על ליבו וביחד נחליט אם נכון ורצוי לפעול.

גיל החל לספר על אפרת, חבריה ועיסוקיה - עד כמה שידע. זהו גיל ההתבגרות.. הוא נתקל בקצת מרדנות מצידה, אבל לא משהו רציני ועל כן לא היה שלם עם כוונתו להסתייע בשירותיי. גיל אמר כי אפרת יוצאת כמעט כל ערב מהבית וחוזרת בשעות הלילה המאוחרות, ולעיתים אף עם אור ראשון של הבוקר.

"מיותר לציין שאני דואג.." ניסה גיל לתרץ. לי לא היה ספק, שהעובדה שאפרת היא בת יחידה אינה תורמת לשקט ולשלווה של גיל. שאלתי אותו האם הוא שוחח עם אפרת, או ניסה להבין היכן היא מבלה עד השעות הקטנות של הלילה, "ניסיתי מכל כיוון אפשרי" הוא השיב. גם אמה שוחחה איתה - ללא הצלחה. אפרת אומרת שהיא והחברות נפגשות אצל אחת מהן, פוסעות בטיילת החדשה ומבלות ככל בני הנוער.

גיל נשבע לי שאפרת לא מספרת את כל האמת, תחושות הבטן שלי אף פעם לא הטעו אותי, אמר. הוא ביקש לעקוב אחריה בכמה ערבים שבהם היא יוצאת ולהעביר לו את כל המידע שנגלה, "גם אם זה יהיה קשה לתיאור" אמר בהחלטיות, גיל נראה שלם עם החלטתו.

בערב הראשון, לאחר ישיבה בפיצרייה במרכז העיר, נראו אפרת ושלוש מחברותיה פוסעות לאורך הטיילת לכיוון חוף הים. בסוף הטיילת התיישבו הנערות ונראו כממתינות למפגש כל שהוא. כעבור כשעה הגיעה למקום מכיוון הדיונות של חוף הים חבורת גברים בשנות ה-20 לחייהם, רכובים על טרקטורונים. שתי החבורות נפגשו ובשלב הראשון המפגש נראה תמים למידי.

בהמשך הערב, אחרי חצות, כשתנועת הרכבים והאנשים באזור כמעט ונפסקה, אחד הגברים ניגש עם אחת מחברותיה של אפרת לטרקטורון ו"עשה לה סיבוב". השניים לא חבשו קסדות וככל שהזמן עבר, הנסיעה נראתה מסוכנת יותר וכללה גם הרמת גלגלים קדמיים. כל הנסיעה לוותה בתפילות שלנו שהסיבוב ייגמר בשלום... כעבור כרבע שעה שבו השניים לחבורה. הנערה ששבה מהסיבוב נראתה משתפת את חברותיה בחוויה המסוכנת. היא משכה את אפרת לכיוון הטרקטורון, הסבירה לה והדריכה אותה היכן לתפוס ולאחוז במהלך הנסיעה.

אי אפשר היה לטעות - אפרת לא התלהבה מהרעיון ונראה בבירור שמופעל עליה לחץ מצד חברתה. בשלב מסוים הצטרפו הגברים לשכנוע. ככל הנראה הפחד והחשש של אפרת גברו על הלחץ, ולמרות ההפצרות היא עמדה על שלה. חברה אחרת הצליחה להשתכנע ועלתה על טרקטורון לסיבוב. הפעם הנסיעה באמת הסתיימה בנס גדול, שכן ההשתוללות על הכביש הייתה מסוכנת ביותר. במהלך הנסיעה הזו החלטנו להתקשר למשטרה ולהזמין ניידת למקום. כמה דקות לפני הגעת הניידת נראה שהלחץ החברתי על אפרת כמעט וצלח, נראה היה שהיא מתכוונת לעלות על אחד הטרקטורונים - אך הגעת ניידת המשטרה שיבשה את התוכניות.

הנערות עזבו את המקום והשוטרים נותרו עם נהגי הטרקטורונים. למחרת דיווחנו לגיל על שאירע בלילה והוא מייד דיבר על האפשרות שאפרת הייתה עולה לנסיעה הפרועה שתוצאותיה היו עלולות להיות קשות. "אפשר לומר שייתכן והצלתם את אפרת, מי יודע כיצד הבילוי עלול היה להיגמר.." סיכם גיל את דבריו.

כעבור כמה ימים גיל התקשר וסיפר על שיחה שקיים עם אפרת, ובה סיפר לה שחבר שלו עבר במקרה באזור הטיילת וראה אותה עם החבורה. אפרת סיפרה להוריה שכמה פעמים בשבוע היא וחברותיה נהגו לפגוש את הגברים עם הטרקטורונים לסיבובים ולתחרויות שונות ומסוכנות (אפרת הודתה שבחלקן אף השתתפה). גיל הסביר לה על הסכנה החמורה ועל אסונות שעלולים היו להיגרם מהמעשים הבלתי אחראיים הללו. אפרת הסכימה עם הוריה והבטיחה לגלות אחריות רבה יותר בעתיד.

בסיום, שוב צפו הלבטים, מצד אחד, האם נכון לבצע מעקב אחרי נערה צעירה בת 17, מצד שני, אין לדעת, אולי חסכנו מפגש של הוריה סמוך למיטת בתם בבית חולים או גרוע מכך...

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. שמות הדמויות, כמו גם פרטים נוספים, שונו בכדי למנוע את חשיפת המעורבים. גולן פנחס, חוקר פרטי, בעל משרד "ים חקירות".