אם הייתי אומר לכל בן אנוש שגדל בדור שלי את הדברים הבאים הוא כנראה היה מאשפז אותי בכפייה: היינו שלושה ישראלים ששיחקו יחד בהרכב באותה קבוצה בליגה הראשונה בספרד (ולצערי היום אין אפילו אחד כזה); התמודדנו נגד ברצלונה שכללה אז בהרכב את רונאלדיניו, צ'אבי, אינייסטה, פויול ולואיס אנריקה; הבסנו אותם 3-0 במשחק באמת בלתי נשכח.
נשמע מופרך אה? אבל זו המציאות - ורגע לפני שהילדים שלי מוציאים לי צו הרחקה על בדיות וסיפורי אלף לילה ולילה מהעבר שלי ונועלים את הדלת כדי שלא אצליח להיכנס חזרה - השבוע הצלחתי למצוא לאירוע הזה כמה הוכחות מרגשות שגם הם לא הצליחו להישאר אדישים אליהן.
ההוכחות האלה, יחד עם התוצאה המדהימה והזיכרון שנשאר תמיד הם בעצם הראיה לכך שבספורט, בכל יום נתון, אפשר לנצח גם את היריב הכי טוב שקיים. הוכחה לכך שאמונה ועקשנות לפעמים חשובים יותר מהכישרון. סיפור אמיתי על ילד שגדל בליגה שלישית בקרית אונו (אני כן?) ולהגיע לשחק בליגה הטובה בעולם ולהתמודד נגד השחקנים הכי טובים ומדוברים ולנצח אותם במשחק שחשבו שהיה אצלם בכיס.
ואז, לפני חודש בערך, סיפרו לי שממש אותם שחקנים מגיעים לישראל למשחק הוותיקים, או משחק האגדות אם תרצו. על הדשא, בבלומפילד, כוכבי העבר של ברצלונה מול אגדות העבר של ריאל מדריד; קסיאס, רוברטו קרלוס ופיגו (שמולם הצלחנו לגרד אז תיקו בזכות שער של בניון) מול רונאלדיניו, סביולה וריבאדלו. הצגה.
למה זה כל כך מרגש? הרי זה לא סוד שברצלונה וריאל מדריד הפכו בזכות השחקנים האלה לקבוצות הטובות בעולם, ספרד זכתה בזכות חלקם ביורו ובמונדיאל, ורונאלדיניו הביא את גביע העולם לברזיל. מיליוני אנשים התרגשו מכל מהלך שלהם הרבה לפני שקאמפ-נואו הפך למקדש בר מצוות. ומה איתנו? שחקני ראסינג סאנטנדר? יוסי בניון הפך לאגדה ישראלית בזכות קריירה שרק הלכה והתעצמה מאז; אוואט הפך לשוער הכי מצליח בישראל; ואני לעומתם חזרתי ארצה וסבלתי מלא מעט פציעות עד הרגע בו החלטתי לפרוש.
מאז אותן שנים מופלאות, בהן זכיתי כאמור להתעורר בבוקר, להתאמן תחת שמי ספרד ולשחק לאחר מכן נגד הקבוצות הטובות בעולם - עברו כבר 15 שנה. לכן, כאבא של ילד שחולם בעצמו להפוך לשחקן, החלטתי לקחת אותו למשחק האגדות שנערך השבוע ולייצר עבורו (ועבורי) חוויית אוכל וכדורגל משותפת.
כבר בדרך למגרש נדהמתי לשמוע ולגלות מהסיפורים שלו (איל רק בן 9) שהוא וחבריו צופים בשקיקה ביוטיוב בקסמים של רונאלדיניו כשהוא עוד היה משגע את הבלמים הטובים בעולם, או בגולים הלא אנושיים של רוברטו קרלוס מכל מרחק וכל זווית עם בעיטה חופשית שכבר הפך לאיקונית. כן, עשור כמעט אחרי שפרשו - ילדים בישראל ובכל העולם עדיין בוהים בביצועים שלהם בעיניים נרגשות. אגדות שהיו באמת.
כדי לייצר חוויה משולמת עבורנו (וכאן מגיעה מילה טובה להפקת האירוע), זומנתי למפגש קצת יותר אינטימי עם השמות הגדולים האלה יממה לפני המשחק כדי להעלות זכרונות מאותם ימים קסומים בהם שיחקנו על אותו כר דשא בברנבאו ובקאמפ- נואו. כמובן שבניגוד אלי, שזוכר את הגלאקטיקוס משחקים נגדי, הייתי צריך להזכיר להם מי אני ומאיפה הם מכירים אותי. יחי ההבדל הקטן.
אחרי לא מעט חיבוקים וחיוכים, מצאתי רגע להזכיר גם לרונאלדיניו, שלרוב העדיף להימנע מתאקלים ונגיחות, שכנראה הפעם היחידה בקריירה שלו שהוא עלה לתאקל אמיתי ונגח מעל מישהו הייתה דווקא מולי (בתמונה הראשית כאן למעלה). זה נגמר כמובן בסיפורים וזכרונות מאותה תקופה וחיבוק ענק לאייל הקטן שרק חולם להפוך לקוסם על המגרש כמו הסמיילי מברזיל.
ואז התחיל המשחק. התמקמנו ביציע יחד עם עוד 26 אלף איש שבאו לשחזר רגעי קסם בלתי נשכחים. 26 אלף גברים, נשים וילדים, משפחות שלמות שמעבירות את האהדה לברצלונה וריאל מדריד מדור לדור והתרגשו מהקצב של בני ה-40 עד 50 על המגרש שנראו כמו אסופה של חברים בפארק עם נגיעות גאוניות. רוברטו קרלוס לא יכול היה להסתיר את הבטן אבל גם את החיוך במקביל, וכל נגיעה של רונאלדיניו לוותה בקריאות התפעלות גם מהילדים שלא ראו אותו משחק בשיאו.
בדרך חזרה הביתה, בזמן שהילד שאל אותי מלא שאלות על מה קרה לכל הכוכבים האלה אחרי הפרישה, קיבלתי הזדמנות נהדרת להסביר לו שאם רונאלדיניו היה מקצוען אמיתי הוא היה עושה קריירה ארוכה ונוצצת כמו מסי ורונאלדו - אבל בגלל שהוא עשה הרבה שטויות במהלכה, הוא דעך אחרי 6 שנים גדולות בברצלונה, וגם אחרי הפרישה המשיך להסתבך פעם אחר פעם. המשכתי לספר לו על הימים ההם, על השפה שרכשתי והרגעים שנצרבו בי לעד - ואז שמתי לב שהוא נרדם. חייכתי לעצמי וחשבתי שהוא בטח חולם על היום בו האגדות שהוא צופה בהן היום יבואו לחבק אותו עוד 15 שנה אחרי גול בסמי עופר.