כמה פעמים שמעתם בחייכם את המונח יום ראשון הגדול? לא מעט אה? אז הנה, יום ראשון הקרוב הוא באמת גדול. מה זה גדול? ענק! עם שלושה ארועי ספורט אדירים תוך 24 שעות בלבד. אנחנו פותחים עם מנה ראשונה בקרב בין ברזיל לארגנטינה ובין ניימאר למסי בגמר הקופה אמריקה. אחרי זה נחצה יבשות לכיוון אנגליה עם גמר טורניר ווימבלדון למנת ביניים - ואז יגיע הקינוח המתוק: גמר היורו בוומבלי בין אנגליה לאיטליה. וואו.
בין שלושת גיבורי העל של הדור האחרון שכיכבו באירועים המוזכרים כאן למעלה נותר רק אחד. פדרר, רונאלדו ומסי היו בעשור הקודם הפנים של הטניס והכדורגל, ריתקו מיליונים למסכים ובאצטדיונים תוך כדי ביצועים מושלמים ולא אנושיים. פדרר הובס השנה ברבע גמר ווימבלדון במשחק חלש שהיה קשה לצפייה עבור מעריציו, והיום כשהוא כבר נושק ל-40, זה הרגיש כמו משחק הפרידה שלו מהטורניר היוקרתי. רונאלדו ונבחרת פורטוגל נוצחו בשמינית גמר היורו דווקא אחרי טורניר מעולה שלו, וגם היום הוא עדיין מלך שערי הטורניר למרות ההדחה. אז מי נשאר? מסי, שיילחם ביום ראשון הקרוב על המורשת שלו וינסה להצעיד לראשונה בחייו את ארגנטינה לתואר משמעותי.
מה שקורה ברחובות אנגליה בשבוע האחרון, ובמיוחד לאחר הניצחון על דנמרק בחצי הגמר, כבר גובל בשיגעון. הם קוראים לזה שגעת, אנחנו קוראים לזה טרפת - וזה בדיוק העניין. השיגעון חסר הפרופורציות סביב נבחרת אנגליה תמיד היה שם ותמיד ריסק אותה בטורנירים גדולים, והמדינה שמחשיבה את עצמה כמולדת הכדורגל זכתה רק פעם אחת בטורניר גדול, וגם זה קרה לפני 55 שנה במונדיאל 1966.
בעשור האחרון הכסף והתשוקה של הכדורגל האנגלי סוף סוף פגשו מקצוענות ומוחות כדורגל מבריקים, ההתאחדות האנגלית ויתרה על האגו ושינתה את כל תהליך פיתוח השחקן האנגלי, והנבחרות הצעירות האנגליות משחקות כדורגל נכון יותר ומתקדם. מה עוד? המאמנים הכי טובים בעולם מאמנים היום בליגה האנגלית, וכל זה מייצר נבחרת עם סגל שחקנים איכותי בכל עמדה. המאמן האנגלי, גארי סאותגייט, שחווה את הלחץ העצום כשחקן נבחרת, מצליח לסנן את רעשי הרקע ומשאיר את הנבחרת שלו ממוקדת וסולידית. נכון, אין כאן הצגות כדורגל גדולות - אבל כן נבחרת שקשה לשחק נגדה, מאוד מחושבת, ובעיקר מנהלת את המשחק ולא מנוהלת על ידי גורמים אחרים.
זה כמובן עוד לא מבטיח לה כלום, כי מולה תתייצב הנבחרת המרגשת, המרעננת והמפתיעה של רוברטו מאנצ'יני. איטליה שינתה את ה-DNA ההגנתי שלה וגרמה להרבה צופים אובייקטיבים להתאהב בה בטורניר הזה בזכות משחק התקפי ומלא כריזמה. נבחרת איטליה היא עדיין אגוז קשה לפיצוח, ובחצי הגמר היא ניצחה בפנדלים את ספרד למרות משחק פחות טוב ואיכותי שהציגה מולם. למרות זאת היא בלתי מנוצחת כבר למעלה מ-30 משחקים, ואנגליה תצטרך להציג משחק גדול כדי לנצח הרבה לפני ההגעה לדו קרב פנדלים.
אם יש מילה אחת שמאפיינת את הנבחרות האלה והביאה אותן עד לגמר - זו לגמרי אלסטיות. זו הבשורה המקצועית הגדולה מהטורניר הזה; היכולת של שתיהן לשחק במערכים שונים תוך כדי תנועה; להחליף מערך בין משחקים; ולהחליף מערך בין הגנה להתקפה. זה יהיה קרב סופר מעניין גם בגמר, ואולי השינויים האלה תוך כדי משחק יעשו את ההבדל ויביאו את הגביע לרומא או שהוא ייצא ישירות מוומבלי לטיול ברחבי לונדון.
הבעיה הכי גדולה ביום ראשון הקרוב היא שפשוט אסור לעצום עין, תרתי משמע, כי לפנות בוקר כאמור יפגשו שתיים מהנבחרות הגדולות בהיסטוריה לגמר לטיני לוהט. זו הפעם הראשונה בעידן שלהם שמסי וארגנטינה פוגשים בגמר את ניימאר וברזיל שמארחת כזכור את הטורניר ועל הנייר הרבה יותר מוכשרת, וניימאר עצמו, לפחות עד עכשיו, מציג יכולת נהדרת שמשפיעה על כל חבריו לסלסאו.
אבל הפעם כאמור הוא פוגש את מסי כמו שלא ראינו אותו מעולם במדי הנבחרת; צועק ואכפתי, מנהיג ולוחם. השנה יוצא ממנו משהו שמעולם לא ראינו במדי האלביסלסטה, וגם הוא מציג טורניר אדיר וכובש ומבשל עבור ארגנטינה במשך כל הטורניר. למרות זאת, אסור לשכוח שעל הכתפיים שלו תמיד נמצאת ההשוואה למראדונה, העובדה שארגנטינה לא זכתה בשום תואר מאז 1993 והוא עצמו הפסיד כבר בשלושה גמרים. או בקיצור: אנגליה של דרום אמריקה.
ככה או ככה זה הולך להיות משחק גדול מהחיים עם משמעויות רבות בתקופת הקורונה הלא פשוטה שעוברת על העולם בכלל ודרום אמריקה בפרט. אז תאגרו כוחות בסוף שבוע הזה כי ביום ראשון מתניעים ומעבירים להילוך גבוה כבר מהרגע הראשון. עכשיו נראה מי יעמוד בקצב.