אוגוסט 2014. בית העלמין במושב מירון. המקום כמעט שומם מבני אדם, ופה שם נראים כמה אנשים מדליקים נרות לזכר יקיריהם. המבקרים המעטים מזדרזים לעזוב את המקום. כמה עשרות מטרים משם, שכבה לה בתוך שלולית דם גופתו של נחמן פרקש בן ה-78, אחד מגדולי העבריינים שידעה מדינת ישראל.
אזרח תמים, שעבר בסמוך למערה, הבחין בגופתו של פרקש והזעיק את המשטרה ומד"א. כשאלו הגיעו למקום, זה כבר היה מאוחר מדי. מותו של פרקש נקבע במקום, וחוקרי המעבדה לזיהוי פלילי אספו ממצאים מזירת האירוע. קציני המשטרה שנשלחו לחקור את המקרה, נותרו עם המון סימני שאלה.
כולם הכירו היטב את סיפור חייו של פרקש, וכולם ניסו להבין איך סיים אותו בצורה כזו טראגית ומסתורית. היו כאלה שטענו שנרצח, אחרים טענו שאיבד את חייו כתוצאה מסיבוך ממחלה ממנה סבל. התעלומה הייתה גדולה, בטח כשהיא קשורה לאדם צבעוני ולא צפוי כמו נחמן פרקש.
"אני משוכנע שרצחו אותו", מספר אורי, מי שהכיר את פרקש בשנים האחרונות כששוטטו יחד באתרי טבע בצפון. "לנחמן אמנם היו בעיות ברגליים, אבל הוא לא היה מתאבד או פוגע בעצמו. מישהו שהסתכסך איתו דקר אותו על רקע כספי או בניסיון להשתלט לו על המערה בה הוא חי. שלולית של דם היא לא סיבוך של מחלה. מישהו פגע בו. אני בטוח".
למרות שגופתו של פרקש הועברה לנתיחה במכון לרפואה משפטית באבו כביר, ושם נקבע כי אין כל ממצאים לכך שנרצח, מותו המסתורי עדיין מעורר שאלות רבות, ובראשון, במידה ואכן מי נרצח - מי היה רוצה לחסל אדם כמו נחמן פרקש?
נחמן פרקש.
חבר של שולמן ישלם... pic.twitter.com/gasGkZ87pu
מלך הבריחות של ישראל, אלוף ישראל באגרוף, העבריין הכי ססגוני בתולדות הפשע העברי, מי שבמבצע נועז גנב גור נמרים מגן חיות, חצה את הגבול למצרים, ישב בכלא המצרי, וכשחזר ארצה כולם היו בטוחים שמדובר במרגל.
הומלס שחי מהיד לפה ורבים דיווחו על כך שמת כמה פעמים בשנים שלפני מותו, אך הוא תמיד הוכיח שהוא שם. עם רגל פגועה ומספר נשמות בלתי מוגבל. זה היה נחמן פרקש, מי שהפך את עולם הפשע הישראלי לא פעם לסיפור קומיקס לא הגיוני.
"אתה יודע כמה פעמים דיווחו עליו שהוא מת? נחמן היה מסוג הטיפוסים שיכלת לזרוק מהקומה ה-20 והוא היה נוחת על הרגליים. היה לו כושר השרדות מטורף", מספר א', עבריין לשעבר תושב דרום הארץ, שבילה שנתיים מחייו בשמורת טבע בעין גדי יחד עם פרקש ועוד קומונה של עשרות מתבודדים שבחרו להתנתק מהחיים.
"הסתדרנו יופי. ישנו באוהלים קרועים, בשקי שינה, חיילים ומטיילים הביאו לנו אוכל. חיינו עם נמרים בטבע. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיי. החלום של פרקש תמיד היה להקים מוסד שיקומי לעבריינים. הייתה לו תכנית מסודרת, אבל היה חסר כסף. כולם בקומונה נתנו לו כבוד והוא שיקם המון עבריינים צעירים", נזכר א'. "זו בושה שהמדינה לא דאגה לו. חברים רבים שהתעשרו בזכותו נטשו אותו ושכחו לו חסד נעורים. עבריין במעמד שלו היה צריך לחיות בכבוד ולא לחפש אוכל בפחי זבל ולקבץ נדבות".
פרקש נולד בשנת 1936 בתל אביב, וכבר בגיל 20 זכה באליפות הארץ באגרוף. רבים חזו לו עתיד מזהיר, והוא ניצח את יריביו פעם אחר פעם בקרבות בלתי נשכחים שרובם הסתיימו בנוקאאוט מהדהד. למרות ההצלחה בין חבלים, משהו אחד היה חסר לו תמיד; אדם שיטפח אותו ויתמוך בו כלכלית. בלי המשענת המכוונת הזו, דרכו של פרקש אל עולם הפשע והכסף הגדול שחיכה לו שם הייתה קצרה מאוד.
הוא עלה לכותרות כמה חודשים בלבד לאחר שהשליך את כפפות האגרוף לאחר שוד בו היה שותף יחד עם עוד שלושה אנשים. הם שדדו קופאי במחלבה של תנובה בתל אביב ושדדו ממנו 8,389 לירות. סכום יוצא דופן במונחים של אותם ימים. פרקש נתפס ונדון לחמש שנות מאסר בפועל.
שנתיים לאחר מכן, הוא ברח מכלא רמלה אחרי שקפץ מעל החומות. המדינה סערה ממבצע הבריחה הנועז, ופרקש כבש את כל כותרות העיתונים. כמה חודשים לאחר מכן, כשהחליק מאופנוע עליו רכב באחד מרחובות תל אביב, הוא נתפס על ידי המשטרה ונשלח לכלא להשלים את מאסרו.
"הוא היה שחמטאי מעולה ונהג לקרוא ספרי פילוסופיה. הכרנו כשישבנו יחד במאסר בכלא רמלה", סיפר בזמנו העבריין לשעבר, יורם לנדסברג, בראיון לעיתון הארץ, "היינו חברים טובים. נחמן היה אדם מיוחד, אך מעולם לא ביצענו פשעים יחד", סיפר על התקופה בה ישבו יחד לאחר שפרקש נשלח לעוד 9 שנות מאסר בעקבות כמה מעשי שוד שהסתבכו.
וכך, למרות שהכיר את בית הכלא מקרוב, נכנס ויצא ממנו, פרקש מעולם לא התרגש משוטרים, אזיקים, או סורגים. הוא צחק ולעג למשטרה גם ב-1963, אז ברח שוב ממתקן הכליאה בו היה עצור, אלא שהפעם הוא גם חצה את הגבול למצרים וביקש שם מקלט מדיני. מעשה "פרקשי" קלאסי.
הוא בילה שנתיים בכלא המצרי, בקשתו נדחתה, והוא גורש חזרה לישראל למרות שדרש להגיע בכלל לקנדה. משטרת ישראל, שכנראה ידעה כל כוונותיו, פנתה לאינטרפול כדי להזהיר מדינות רבות בעולם, וקנדה ביניהן, מלקבלו לשטחן. לבסוף, לאחר שלא נותרה לו ברירה, פרקש חצה את הגבול ליד נחל עוז. חברי הקיבוץ הזעיקו למקום את המשטרה והוא נעצר במקום. שירותי הביטחון בישראל לא רצו להסתכן, ורבים חששו כי פרקש נשלח כמרגל מטעם המודיעין המצרי והוא נחקר במשך ימים ארוכים.
לאחר שהשתחרר בפעם המי יודע כמה מהכלא, פרקש החליט לבסוף לפתוח בהליך שיקומי, וחזר למקום שהכי אהב - זירת האגרוף. בגיל 33 הוא ביצע קאמבק מרשים כשחזר לזירה ושלח למקלחת מוקדמת כמה מתאגרפים צעירים שהעזו לקרוא עליו תיגר. בהמשך, הספיק להתחתן עם תושבת אשדוד, ואז גם להתגרש ממנה לאחר שגמלה בליבו ההחלטה להפוך לקומוניסט.
וכך, בלי ספונסר שיתמוך בו כלכלית, ואחרי ש"אבק הקאמבק" התפוגג, הוא חזר כמעט על אוטומט אל עולם הפשע שרק חיכה לו, והחל לבצע פשעים קטנים עם מינימום נפגעים. בערך.
ב-1975, אחרי מספר שנים מתחת לרדאר התקשורתי, פרקש חזר לככב בכותרות אחרי מבצע נועז בו חדר לגן חיות וגנב גור נמרים. פרקש המשיך בשלו, השנים עברו, ואחרי שברח פעמיים מהכלא, נעצר על עבירות אלימות ורכוש, וריצה עוד כמה עונשי מאסר בחלונות החופשיים שלו - הוא החליט לבסוף לפרוש רשמית מעולם הפשע.
בשלהי שנות ה-70 הוא עזב את מרכז הארץ, נטש את חלומותיו להתפרנס מאגרוף, ובחר בחיים בשמורות טבע בגליל ובצפון הארץ. הוא התבודד במערות, ניזון מפירות וירקות, וחי ללא חשמל ומים. כשהגיע לקדיתא, התחתן בשנית עם חביבה אלפרון, אחת מבנות המשפחה המוכרת.
ההתיישבות בצפון לא החזיקה מעמד זמן רב, ופרקש החל לנוע ולנוד ברחבי הארץ. מדי פעם קציני משטרה ושוטרים שרצו לקבלו על חשבונו כותרות במדורי הפלילים, עצרו אותו בחשד להחזקת סמים או חשיש. השופטים, שהכירו אותו היטב, שחררו אותו מהר מאוד לחופשי אחרי שהבינו שפרקש שישב מולם הוא לא אותו נחמן פרקש שכולם הכירו בעבר
"השוטרים הצעירים ששמעו על השם שלי היו עוצרים אותי על כל שטות. אם זה על איומים, החזקת סכין או שימוש בחשיש. עבירות מטומטמות. הכל רק כדי לקבל כותרות בעיתונים", סיפר לי פרקש בראיון שעשיתי עמו ב-1996 כאשר גר בקומונת עין גדי. "אני נראה לך מסוכן? אני גר פה עם נמרים, יעלים ועם שועלים. תברר עלי מה שאתה רוצה. סתם מטרטרים אותי לבתי משפט מרוב שמשעמם להם. כולם במן תחרות מי יעלה בדרגה על חשבון פרקש".
בשנים האחרונות לחייו, פרקש גר במערה ליד קבר הרשב"י, חי מקצבת ביטוח לאומי זעומה של 1,250 שקלים, ומדי פעם ישן בלילות על ספסלים ומדרכות או בשקי שינה במערתו ובמרכזי קניות ברחבי צפת. הוא קיבץ נדבות ברחוב, ואת מרבית קצבתו בזבז על רכישת קנאביס רפואי שעזר לו לטענתו לצליעה המטרידה ממנה סבל ברגלו. ניסיונותיו לקבל דירת חדר קטנה באזור הצפון נענו בשלילה.
לפני כ-14 שנה החלו לצוץ השמועות הראשונות של מותו. "יש לי עוד הרבה שנים לחיות", אמר אז לכתב ידיעות אחרונות, איתן גליקמן, שאיתר אותו חי בשמורת טבע. מותו (שהתברר להיות שמועה לא מבוססת) סיקרן את אזרחי ישראל בדיוק כמו חייו.
למרות הבטחותיו להאריך ימים, מי שכונה העבריין המסוכן בישראל הפך בימיו האחרונים לשבר כלי. הוא נעזר במקל עץ וקב רעוע כדי לא ליפול, גידל זקן ארוך, וחי כמו הומלס. ביוני 2014, חודשיים לפני מותו, הוא נפגש עם מאיר ינקו, עיתונאי מקומי, שהיה גם זה שצילם את תמונותיו האחרונות.
"נפגשתי איתו כמה פעמים לפני מותו", מספר ל-mako מאיר ינקו. "הוא נע ונד ברחבי העיר. סיפר שחי במערה במירון. עזרתי לו כמה שיכולתי. אנשים נתנו לו כסף ובעלי מסעדות הביאו לו אוכל ושתייה. אנשים ריחמו עליו".
"רובם הכירו אותו ואת סיפורו", נזכר ינקו. "אני יודע שהוא סבל מסיבוך רפואי. היה לו חלום להקים מוסד לשיקום עבריינים ולטוס לאומן. בן אדם חכם מאוד שחבל שגמר את חייו בצורה כזו טרגית. המדינה הייתה צריכה לדאוג לו, ולתת לו לסיים את חייו בכבוד. זו בושה הוא מת בצורה כזו".
אז מה הוביל למותו של פרקש? האם פתרון התעלומה יישאר פתוח לנצח? לא ברור, אבל מה שבטח הוא שפרקש השאיר אחריו מזכרת שכל ישראלי מכיר היטב. השיר "יוצא לאור" ("השביל הזה מתחיל כאן") של אהוד בנאי, שנכתב בהשראתו של פרקש, חבר קרוב של המוזיקאי המצליח.
בראיון שהעניק לכתבת מעריב יעל (פרוינד) אברהם, אחרי מותו של פרקש, סיפר בנאי: "נחמן נתן לי השראה רבה, וצר לי מאוד על מותו. הוא היה בעיני נביא יחפן ומרדן עם רוח חופשיה, ללא יכולת או רצון להיכנס לשום קופסה או מסגרת. יש לא מעט בדידות וכאב בדרך שהוא הלך בה, וכך גם נפטר. אהבתי אותו באמת. יהי זכרו ברוך“.