View this post on Instagram

A post shared by Fotografía Militar Venezuela (@fotomil.ve) on

"הייתי אומר שהעינויים שלי החלו עוד בשלב המעצר. הם עצרו אותי בביתי בשעת צהריים וזרקו אותי לחדר חקירה קטנטן עם ארבע נורות בוהקות שעבדו ללא הפסקה. הייתי שם כל יום מ-17:00 עד 01:00, בלי שאף אחד ידבר איתי או יציע לי מים ואוכל. בלילה, הם הוציאו אותי משם וזרקו אותי כמו כלב במרתפי "לה טובמה" ("הקבר") במפקדת ה-DGCIM (היחידה הפנימית ללוחמת מודיעין)".

את המונולוג יוצא הדופן הזה סיפק לאחרונה קצין לשעבר בכוחות הבוליבריים הלאומיים המזויינים של ונצואלה (NBAF) ששמו נשמר בסודיות מובנת במערכת סוכנות הידיעות הארגנטינאית Infobae. הקצין, לדבריו, שהה יותר מ-45 ימים במרתפי "לה טומבה" שבקראקס בירת ונצואלה, בניין אפרורי ומצמרר שנבנה במקור כדי לשמש בתור מושבה של הנהלת המטרו של קראקס, והפך במרוצת השנים למקום שמעורר אימה אצל כל תושבי המדינה.

כבר שנים רבות שהאזרחים ניזונים משמועות על העינויים הזוועתיים שמתרחשים ב"לה טומבה", על אנשים שמוגדרים בעיני הממשל המושחת של ניקולס מאדורו בתור "אויבי המדינה" וסובלים מהתעללות קשה מצד אנשי המשטר. כעת, בריאיון בלעדי לכתבת Infobae סבסטיאנה בארז, אותו קצין אלמוני ואמיץ נותן הצצה מצמררת אל הזוועות שמרחשות במרתפים והחדרים החשוכים מתחת לאדמת ונצואלה.

View this post on Instagram

A post shared by Operación Libertad (@operacionlibertad) on

"הייתי אחד מבין אותם רבים שנכלאו בגל המעצרים חסר השליטה שפוקד את ונצואלה בשנים האחרונות", מספר הקצין. בשנת 2017, הוא ובכירים נוספים בצבא נעצרו בחשד כי ניסו לעורר הפיכה במדינה. "הבחורים שהיו איתי שם הם חלק מהאנשים האיכותיים ביותר שהכרתי בימי חיי", הוא מספר ומוסיף כי מדובר בבכירים שהיו שייכים לכל זרועות ה-NBAF. "היו שם קצינים מחיל הים, חיל הרגלים ואפילו היחידות המיוחדות. חוץ מהם, היו איתנו גם אנשים 'פשוטים' שנעצרו בגל מחאות". לטענתו, כל אסירי "לה טומבה" היו נתונים לעינויים לבנים (עינוי פסיכולוגי הכולל בידוד קיצוני בסביבה לבנה לחלוטין) - אך למרות זאת, אף אחד לא קיבל יחס גרוע יותר מהפעילים החברתיים.

"הם החזיקו אותם אזוקים במסדרונות עם שקים שחורים על הראש במשך שבועות", מספר הקצין. "הם שוחררו רק בשביל לאכול וללכת לשירותים. אני מוכרח להודות שאני מעריץ את הנערים הללו על אומץ ליבם. התאכזרו אליהם שם ללא רחם, בצורה שקצת קשה להבין או להסביר, והם עדיין לא נכנעו".

כנועים ושבורים

כאשר קוראים את תיאורי הקצין על אופי "החיים" בתוך "לה טומבה", קשה שלא להצטמרר; דלתות התאים בנויות מלוחות פלדה ללא סורגים, כך שניתן לסגור אותך הרמטית בתוך התא. אין חלונות, אין אסלה ואין מדפים. הארוחות מורכבות מארבע כפות של אפונה ירוקה וארפה (מאפה מקומי מקמח תירס).

אסירי המחאה, אליהם התאכזרו אנשי המשטר יותר מכל, קיבלו רק שתי כפות אפונה. כמו כן חל איסור מוחלט על קריאה או החזקת ספרים - פרט לקצינים בכירים ואסירים "מיוחסים" שזכו לפריבילגיה. כמובן שאין כל גישה לטלפונים, פרט לטלפון הציבורי בו אסירים יכולים לדבר בו רק שלוש דקות מרגע הישמע צליל החיוג. בתור לטלפון אסור להוציא מילה, ומי שמפר את הכלל הזה נזרק לצינוק - חדר מטר על מטר שהקירות שלו מכוסים במזרונים מעופשים ומצחינים.

“הסירחון שם חזק כל כך, שאפילו האסירים שצועדים מחוץ לצינוק לא מסוגלים להתמודד עם הריח", מספר הקצין. "אין שם מקום לשבת פרט לרצפה. לעיתים היו שמים שם שני אסירים בו זמנית. אין תאורה, ידייך אזוקות מאחורי הגב ואתה נמצא עם שק על הראש. כשמביאים לך ארוחה, אתה נאלץ לאכול אותה כמו כלב. חלק מהאסירים היו גמישים מספיק בשביל להעביר את הידיים שלהם מתחת לרגליים ולהקל מעט על המצב. אני זוכר שהתאמנתי על זה בתא, אבל מעולם לא הצלחתי. הייתי בטוח שגם אני אגיע לצינוק אז התאמנתי. לשמחתי, מעולם לא מצאתי את עצמי שם, ותודה לאל - כי אני לא יודע איך הייתי עומד בזה. אני מודה שזה היה שובר אותי".

הלילות בתוך "לה טומבה", כמובן, לא טובים יותר מהימים. בשעה 21:00 כל האורות כבים והמקום מוחשך לחלוטין. "אתה יכול לעצום עיניים ולפתוח אותן ולא יהיה הבדל", הוא מספר. "מהבחינה הזאת, סדר מופתי של החפצים שלך בתוך התא הוא קריטי. אתה חייב לדעת איפה הכל נמצא, התיק האישי, דלי הצרכים, נייר הטואלט, מי השתייה וכל השאר. המיטה היא דרגש מבטון עם מזרון דק, וחלק קטן מהאנשים הצליחו להתמודד עם תנאי השינה בעזרת כדורי שינה הבריחו פנימה - אני לא הייתי אחד מהם".

את התקופה שלו כאסיר בתוך "לה טומבה" אותו קצין העביר בזמן שקולונל פרנקו קינטרו פיקד על היחידה, קצין אותו תיאר בריאיון בתור "פסיכופט". לטענתו, קינטרו היה הקצין שדרדר את המצב של מתקן הכליאה למקום האכזרי שהוא היום. "מעולם לא שיערתי בדעתי שמישהו כזה מסוגל לשרת ב-NBAF", הוא מספר. "או אפילו להיחשב בתור בן אדם". במהלך הריאיון הוא התבקש לתאר את התקרית האכזרית ביותר שראה בזמן שהותו ב"לה טומבה" - ואחרי שלקח כמה נשימות עמוקות, הוא סיפר שלעולם לא ישכח את מה שעשו אנשי המשטר במקום לשני אסירים צעירים.

"הם היו שם חודשים בלי שבני המשפחות שלהם בכלל יידעו שהם בחיים", סיפר הקצין. "התנאים שלהם היו הגרועים ביותר. אסור היה להם להתקלח פרט לפעם בשבועיים - ואחר כך הם חזרו לתחתונים המלוכלכים שלהם. לא הותר להם שימוש בשום ציוד אישי מעבר למה שאנחנו, האסירים, נתנו להם. הם השתמשו במברשות שיניים משומשות והמשחה הייתה על בסיס מה שהם הצליחו לקבל מאיתנו. כנ"ל לגבי נייר טואלט. לא היה להם אפילו סיר צרכים. הם נראו כמו שבויים מסרטי מלחמה. הם היו כנועים לחלוטין, הם שברו אותם. מעולם לא ראיתי דבר כזה. זה היה מחריד. הם אפילו לא היו הצל של עצמם".

***

אחרי 45 ימי המאסר הקשים, הקצין שוחרר וחזר אל משפחתו, וכשהוא נזכר בתקופתו ב"לה טומבה", הוא מתאר אותה כ"טראומטית ומצלקת", ומספר שהדרך היחידה בה היה מסוגל לשרוד הייתה בזכות השורדים החזקים שהיו לצדו והאמונה באל. "היה שם אדם שמבוגר ממני בעשור שלם, גבר שנעצר רק בגלל שהוא היה חבר של קצין בכיר. בחור קטן, רזה ונמוך. הוא השיל שם 20 ק"ג ממשקל גופו ולא הותר לו לקבל שום סיוע הומניטרי או תרופות. למרות זאת, הוא שרד. אנשים כמוהו נתנו לי את הכוח להתמודד עם הימים שם, הם ואלוהים".

ה"בלילות הייתי מתפלל בתא שלי. אני לא מסוגל לדמיין איך אדם יכול לשרוד את הזוועה הזאת אם הוא לא מאמין באלוהים. חלק מהאנשים העבירו אחד לשני ניירות עם משפטי חוכמה מהתנ"ך בשביל להרים את המורל. בלי האמונה שלי, לא הייתי יכול לשרוד את המקום הזה. מדובר בגיהנום אמיתי. כזה שאני מודה לאל שהצלחתי לצאת ממנו בחיים".