הבוקר של ה-15 ביוני 2019 לא היה אמור להיות בוקר דרמטי במיוחד עבור ניר רייכמן. הוא קם בבוקר ונסע מביתו שבפרדס-חנה לאליפות ישראל ברכיבת אופניים נגד השעון שהתקיימה באזור לקיה שבדרום.

התחרות הזו אפילו לא הייתה אמורה להיות אירוע השיא מבחינתו של רייכמן, מאמן טריאתלון ואחד המתחרים הבולטים בישראל בשנים האחרונות, בעיקר למרחק של חצי איש ברזל. אחרי שנים שקטף פודיום אחרי פודיום, החליט רייכמן להציב לעצמו אתגר חדש ולהתחרות בצ'אלנג' רות' שבגרמניה, במרחק איש ברזל מלא. אליפות ישראל בנג"ש הייתה מבחינתו רק תחנה נוספת בדרך לתחרות שנערכה שלושה שבועות לאחר מכן.

אלא שאז, 20 דקות לפני הזינוק, בזמן שעלה על אופניו כדי להתחמם - הכל השתנה: צעיר ללא רישיון נהיגה שהשתולל עם רכב באיזור פרץ מחסום שהוצב סמוך למסלול והתנגש ברייכמן בעוצמה רבה. רייכמן נפצע וספג מכות יבשות, ורק בנס הנזק לא היה גדול יותר. "אני בכלל לא זוכר את התאונה" מספר היום רייכמן בראיון ל-mako. "לא את הרגעים לפני ולא אחרי. אני זוכר שהתעוררתי באמבולנס, שהצוואר מאוד מאוד הציק לי ושספורטאית שלי הייתה שם איתי".

"החבלות הגופניות היו יחסית קטנות" הוא מספר, "היו לי שפשופים בכל הצד השמאלי של הגוף והצד הימני כאב יותר. קיבלתי מכה חזקה באגן שאני מרגיש עד היום. לא סבלתי משברים בגוף, אבל היו שברים בקסדה. הראש קיבל את המכה הכי חזקה ועם הנזקים הקוגניטיביים אני מתמודד עד היום".

וכך, למרות הפציעות והטראומה, שבעה חודשים לאחר מכן, ב-31 בינואר השנה, תוך כדי שיקום אינטנסיבי ולא פשוט, הוזנק רייכמן לתחרות ה"ישראמן" באילת וסיים אותה כשהוא מדורג ראשון בקבוצת הגיל שלו וקוטף את קטגוריית "מלך ההר".

 

רייכמן (39), נשוי לגילי, גם היא טריאתלטית ואב לשני בנים בני 3 ושנה. אל ענף הטריאתלון הוא התגלגל לגמרי במקרה: "גדלתי ברמת הגולן בקיבוץ אפיק. הייתי ילד מאוד היפראקטיבי ולא יכולתי לשבת בשקט בשיעורים, אז ההורים שלי חיפשו לשלוח אותי לחוג שאני אוציא אנרגיה על משהו ולא אעשה בעיות בבית הספר". וכך, מהר מאוד הוא מצא את עצמו מתאמן בשחייה, ורק בגיל 14 הגיע לטריאתלון.

"הייתי שחיין די בינוני. הייתי קטנצ'יק פיזית ולא באמת הצלחתי להיות טוב ברמה שרציתי. המורה שלי לספורט היה טריאתלט והציע לי להשתתף", הוא מספר ומוסיף שהתחרות הראשונה בה התחרה הייתה די נוראית מבחינתו: "נכנסתי אליה ולא ידעתי כלום. הייתי בטוח שאני שורף את המסלול של האופניים ב-60 קמ"ש עם אופני הקיבוץ המשופצים שלי, אבל סיימתי את התחרות אחד לפני אחרון – האחרון היה בן 70 או 80".

וזה לא גרם לך לרצות להפסיק?
"דווקא הרגשתי מיוחד – הייתי הילד היחיד בעמק שעשה את הדברים האלה, ורוב החיים חוסר הצלחה לא גורם לי להפסיק אלא מדרבן אותי להוכיח את עצמי".

רק אחרי הצבא החליט רייכמן להתמסר לאהבה שלו לספורט, ובשנת 2008 הקים ביחד עם גילי אשתו, את קבוצת הטריאטלון אותה הם מובילים ומאמנים עד היום, וכוללת כ-160 מתאמנים בכל הגילאים. החיידק התחרותי נכנס בו קצת אחרי.

"תמיד לקחתי את הנושא התחרותי ברצינות ברמה האישית וגם כמאמן, ובשנים הראשונות היו הרבה עליות וירידות. ב-2010 גילי הפסיקה להיות ספורטאית הישגית, היה לנו משבר מקצועי משותף והחלטנו להתאמן ביחד לחצי איש ברזל הראשון. עוד לא היו ילדים והכל היה הרבה יותר פשוט. התאמנו כמו שידענו והכרנו מהתקופה שלנו כספורטאים, הגענו לתחרות הראשונה שלנו כשאנחנו מוכנים, וזה רק עודד אותי לרצות עוד".

רייכמן החל להתחרות ברצינות במרחקי חצי איש ברזל והפך לפרצוף מוכר על הפודיומים, אבל חיידק האתגר המשיך לגרד. "כשסיימתי שלישי בקטגורית הגיל באליפות עולם של צ'אלנג' למרחק חצי איש ברזל, היה לי ברור שאני צריך לחפש מטרה מאתגרת יותר, מרגשת יותר, או לפחות שונה ממה שאני רגיל וכך עלה הרעיון להתחרות במרחק מלא". הוא מספר, אלא שאז, כשהוא בשיא האימונים, התרחשה התאונה.

"עיקר הפגיעות מהן אני סובל הן קוגניטיביות – יכולת הריכוז וסטרסים, כאבי ראש, חרדות ולחצים בגולגולת. אני מטופל בריפוי בעיסוק ועל ידי פסיכולוג שיקומי. הרגשתי בהתחלה כאילו מתעלמים ממני. לך הביתה תנוח. במשך חודשיים שלושה עברתי מאבחון לאבחון, ודווקא הרופאה בוינגייט הייתה היחידה שעשתה לי אבחון מסודר והבינה מה הבעיה והצלחתי להתקבל לאשפוז יום בבית לוינשטיין".

מתי חזרת להתאמן?
"בהתחלה המליצו לי להתאמן חצי שעה, ואמרו לי שאם כואב לי להפסיק. למזלי התאונה קרתה כשהייתי בכושר שיא, אז מהרגע הראשון שחזרתי להתאמן הרגשתי מעולה. זו הייתה חצי שעה של שחרור מכאבים. הספורט הוא זה שעזר לי להתרחק מהסטרסים של היום יום והכאבים. הרגשתי מעולה והייתי בטוח שאני בדרך חזרה".

אבל אז התחילו בחילות וכאבים, ורייכמן, בעזרת הרופאה שלו, הבין שהוא חייב לעבוד לפי תכנית מסודרת – הסדר הזה היה גם מה שהביא אותו, בסופו של דבר, להתחרות בישראמן האחרון. "זה היה חלק בלתי נפרד מהשיקום – שמתי בצד את הלחצים ולא הרגשתי מחויב. נרשמתי למקצה של קבוצות גיל ולא של הספורטאים המקצוענים כדי שלא יהיה מימד תחרותי. אמרתי להורים שלי, שליוו אותי לאורך הדרך, אם אתם רואים שאני צולע תעצרו אותי", הוא מספר.

"אחד הדברים שהכי מעציבים אותי הוא שבלי הורים שהיו יכולים לסייע היינו צריכים למכור את הבית. אם הייתי שובר יד או רגל, הייתי במצב יותר טוב מבחינת חברות הביטוח. בגלל שהייתי במצב שהוא לא סכנת חיים, אבל דורש טיפול, אף אחד לא מיהר לעזור, ורק כשהתחלנו לחפש קשרים פה ושם, ולהפוך שולחנות, רק אז התחילו להתייחס אלינו באופן רציני, אבל עם בירוקרטיות שיכולות להשבית בן אדם בטח אחרי תאונה", אומר רייכמן.

"אתה מרגיש לבד, בן אדם שזינק לתחרות באירוע רשמי ופורמלי, 'אליפות ישראל', אבל בסופו של דבר מוצא את עצמו לבד מול המערכת. זה לא משנה מי ישלם את הכסף - אבל זה לא צריך ליפול על הרוכב", הוא מסכם. 

גם בלי המימד התחרותי, ההישגים של רייכמן יכולים לגרום לכולם רק לקנא: ראשון בקבוצת הגיל שלו, תשיעי בדירוג הכללי ו"מלך ההר" – הטיפוס המהיר ביותר של הר נטפים התלול. "עכשיו אני רשום שוב לתחרות שהייתי אמור להתחרות בה לפני התאונה, לצ'אלנג' רות', כדי לסגור את המעגל. הם העבירו את המקום שלי שנה קדימה למרות שהם לא היו חייבים, ואני שמח לחזור לשם".