היי, אף פעם לא הכרנו באופן רשמי, ואני חושב שהגיע הזמן. אני גיא, והייתי באמבולנס באותו לילה, ליל הכניסה הקרקעית. הבוקר עברתי את המפגש האחרון שלי ביחידה לתגובות קרב – כן, דווקא ביום הזיכרון. יצא לי לדבר המון על מה שקרה לך בלילה ההוא ביולי 2014 וזה גרם לי לחשוב על זה שמעולם לא פניתי אליך, אפילו שאני חושב עליך כמעט כל יום.
אז היום החלטתי לאזור אומץ, לנשום עמוק ולעשות מאמץ ולהגיד לך כמה מילים שיושבות לי כבר שנים על הלב. אני יודע שזאת הפעם הראשונה בה אנחנו מדברים, ואולי זה נושא קצת כבד להתחיל איתו, אבל חשוב לי לומר לך את שעל ליבי. חשוב לי שתדע.
ראשית כל, אף אחד לא שכח אותך. אני מניח שאתה כבר יודע את זה, אבל חשבתי להתחיל באמת בחלק הקל יותר, החלק המובן מאליו. ממעט הפעמים שיצא להגיע לטקס יום הזיכרון בבית עלמין שבו נקברת, ראיתי עד כמה אתה עדיין נוכח בחייהם של אלו שאוהבים וזוכרים אותך. בכל הפעמים שהגעתי, עמדתי שם עם עוד מאות אנשים בצפירה וחיכיתי בסבלנות עד שכולם יחלקו לך כבוד לפני שניגשתי בעצמי להניח נר זיכרון על המצבה שלך. זה אני, הבחור ההוא שתמיד עומד מרחוק ומשתדל שלא ישימו לב אליו. אז אם חששת שבמקרה נעלמת לאנשים מהתודעה בשנים שעברו מאז שהלכת - אתה יכול להסיר דאגה מליבך. הזיכרון שלך עדיין חי אצל כל אוהביך. גם אצלי.
הלילה ההוא נחרט לי בזיכרון ולא נותן לי מנוח מאז. החום של צפון הרצועה בקיץ, גם בשעת לילה מאוחרת; זמזום הכטב"מים המצמרר כמו נחיל של צרעות; הריח של אבק ואבק שריפה באוויר; רחש המנוע של האמבולנס שדהר במהירות למחסום ארז; הדיבורים ההיסטריים בקשר שמדווחים על כך שמסוק של 669 כבר הוזעק למנחת החירום; הריצה עם האלונקה על גדודיות השדה הנידח ההוא; טריקת הדלת של ההליקופטר; ועננת העפר הנוראית שהוא פיזר בזמן ההמראה שלו.
כשהם פינו אותך בבהילות לבית החולים בעטתי בכעס באחד מרגבי האדמה שהקיפו אותי. כעסתי שזה קרה דווקא לך, ולמרות זאת הייתי אופטימי. חשבתי לתומי שאתה בדרך לבית החולים ושם הכל יסתדר, שתצליח לצאת מזה, הרי זה אתה. בבוקר כבר הבנתי שזה היה חסר סיכוי מלכתחילה, ועברו כמה ימים עד שהבנתי וקלטתי שאת הדקות האחרונות בחייך העברת בחברתנו.
חלפו רק כמה חודשים לפני שהבנתי עד כמה אני כועס על מה שקרה לך. הייתי אז סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ונדרשתי לכתוב על מקרה משמעותי שקרה בחיי ב-5 השנים האחרונות. כמובן שכתבתי על אותו הלילה. כמה ימים מאוחר יותר נפל לי האסימון סופית – איבדת את חייך בזמן השירות הסדיר ולא זכית לחוות כלום מכל הטוב שיש לחיים האלה להציע; בין אם זה השאנטי של הודו או הטרקים של דרום אמריקה. בין אם זה קורס פסיכומטרי עם החבר'ה או להיות ברמן באיזה פאב מגניב בתל אביב - את הכל פספסת. את הלימודים, את האירוסים, את החתונה ואת הילדים. ילד בן 20, סמ"ר בנופלו, שנקטף בשיאו והותיר אחריו אב, אם, אח ואחות. אחרי הכעס העצום הגיעה גם האשמה.
המחשבות האלה שאם אולי היינו מגיעים אליך מהר יותר זה היה משנה משהו. שואל את עצמי אם צה"ל היו נכנסים לילה קודם, אפילו שעה קודם לכן, האם זה היה משנה משהו? אולי לא עשיתי מספיק? אולי הייתי יכול לעשות משהו אחר באותה נסיעת אמבולנס שהפכה את חיי?
כשדיברתי עליך עם הפסיכולוגית שלי, אחד הדברים שהקפדתי לומר לה זה שבאותו לילה הרגשתי כאילו לא עשיתי מספיק. היא מצדה נהגה לומר לי שהאשמה אוכלת אותי מבפנים – ושבסופו של דבר, לא אני, לא הדוקטור ולא החובש הנוסף יכולנו לעשות משהו באותו לילה. בינינו? אני חושב שגם אחרי 100 מפגשים איתה אני לא באמת אבין את זה עד הסוף. אני לא חושב שאני אי פעם אצליח להבין שעשינו את כל מה שיכולנו באותו לילה.
אני לא אשקר לך. מאז אותו הלילה אני מתמודד עם הרבה לבטים לגבי תפקידי כחובש במילואים. מאז אותו מבצע, כל הסלמה בצפון או בדרום מכניסה אותי למתח נוראי. לא משנה אם זה טילים בדרום או מנהרות בצפון, החרדה מפני גיוס חירום היא זהה.
לפני שנה נולד לי בני בכורי והפחד הזה רק התגבר והתעצם. עד כדי כך שלא פעם מצאתי את עצמי שוקל להפסיק את שירות המילואים בצורה כזו או אחרת. לעבור תפקיד, להוציא פטור, אפילו לדפוק נפקדות, אבל אני לא מסוגל – לא אחרי מה שקרה באותו לילה. למרות הצער, הכעס והאשמה, אני לא מוכן לשאת את המחשבה שלא אהיה שם בעת הצורך ואעשה כל שביכולתי בשביל לוודא שלא יהיה עוד אחד כמוך. אני זוכר אותך סמל ראשון איתן ברק. זוכר אותך כל יום.