איל הנפט האמריקאי, ז'אן פול גטי, נחשב בשנות ה-70 לאיש העשיר בעולם, עם שווי נכסים שהיו מוערכים בכ-1.2 מיליארד דולר. העושר הזה הקנה לו כח יותר מכל אדם אחר ולמרות זאת, הוא החליט לסרב בכל תוקף להשתמש בחלק קטן מהכסף על מנת לשלם את דמי הכופר שדרשו החוטפים של הנכד שלו. ההחלטה לא לתת עזרה לבשר מבשרו ולסכן כך את חייו גרמה לשוק, וסיפור החטיפה הזה הפך מהר מאוד לאחד מהמזעזעים ביותר שידע העולם.
אלו מכם שלא שמעו על סיפור החטיפה של פול גטי, ההשראה לסרט הקולנוע של רידלי סקוט 'כל הכסף שבעולם', אולי יחשבו שהפרשה מופרכת לחלוטין. כלומר, איך יתכן שאחד האנשים העשירים ביותר בעולם בתקופתו, לא ישלם דמי כופר כדי להציל את הנכד שלו? זה אבסורד לחלוטין – עד שנכנסים לעובי הקורה של הסיפור המטורף הזה.
החטיפה
איטליה, 1973. פול גטי, נכדו של איל הנפט, הפך להיות ידוען מקומי ברחובות העיר רומא. בגיל 16, פול נשר מלימודי התיכון וניסה את מזלו באומנות הציור. מוכר בזכות שערו הבלונדיני והבגדים הבוהמיינים שלו, כלי התקשורת המקומיים נהגו לכנותו "ההיפי המוזהב" (The Golden Hippie). הוא נהג למכור את הציורים שלו למחייתו וכאשר לא נחל הצלחה בכך, הוא היה נותן אותם לבעלים של מסעדה מקומית בתמורה לארוחות.
בערב של ה-10 ליולי, בזמן שהוא חזר לדירתו, אדם ניגש אליו ברחוב ושאל אותו אם הוא במקרה פול גטי. לאחר שניתנה תשובה חיובית, הוא נגרר בניגוד לרצונו אל מכונית שחנתה בקרבת מקום והורדם באמצעות מטפחת ספוגה בכלורופורם. לאורך השנים, גייל, אמו של פול, חשדה כי הבעלים של המסעדה המקומית חשף בפני החוטפים את זהותו של בנה – אבל החשד מעולם לא אושר.
פול נלקח לנקודת מסתור דרומית לרומא. החוטפים אזקו אותו בשלשלאות ואמרו לו שכל עוד הוא יפעל על פי הוראותיהם, הוא לא ייפגע. הם נהגו לשנע את גטי בין דירות מסתור באזור ואפילו למערה, על מנת לוודא שמיקומם לא ייחשף. מאוחר יותר, הם הודיעו לאמו של פול בשיחת טלפון כי בנה נחטף. כעבור 10 ימים, היא קיבלה בדואר מכתב שהורכב מגזירי עיתון שהודיע לה על התנאים לשחרורו – כופר של 17 מיליון דולרים. כמו כן, במכתב הייתה הודעה שנכתבה על ידי פול ובה כתוב: "אמא היקרה, נחטפתי ביום שני האחרון. אל תתני להם להרוג אותי. אם תתעכבי, זה יסכן את חיי. אני אוהב אותך, פול".
החוטפים שיערו לעצמם שאירוע החטיפה ייגמר במהרה, שהמשפחה - כלומר, הסבא של פול - תשלם את הכופר בהקדם האפשרי, אבל הם טעו – זאת הייתה רק ההתחלה.
החשדנות
ז'אן פול גטי היה איש עסקים יחיד במינו באותה תקופה. בצעירותו, הוא ירש את העסק המשפחתי לקידוח נפט, למורת רוחו של אביו שחשב שהוא יהרוס אותו. לאורך השנים, גטי הפך את העסק המשפחתי לאימפריה האישית שלו. בשנת 73', בזמן משבר הנפט העולמי, גטי היה מרוויח מדי יום יותר כסף מסכום הכופר שנדרש בשביל לשחרר את נכדו. הוא היה אדם עקשן, פרנואיד וקמצן ידוע לשמצה. סקרפה מספר שגטי היה כל כך קמצן שהוא התקין טלפון ציבורי בשביל אורחים בסוטון פלייס, אחוזת הפאר שלו בדרום בריטניה. לטענתו, ככל שהוא הרוויח יותר, כך מצבו החמיר. הוא היה מכור לכסף שלו.
מערכות היחסים של גטי עם בני משפחתו לא היו חמימות במיוחד, והדבר היה גרוע יותר אפילו לגבי פול. ג'ון פירסון טען בספרו על הפרשה כי המיליארדר לא העריך את נכדו וחשב שהוא היפי חסר תועלת. יותר מזה, גטי סבר בהתחלה שהנכד שלו ביים את החטיפה כדי לסחוט ממנו כסף. "הוא (גטי) שמע מספיק על פול בשביל להאמין שהוא אלכוהוליסט ונרקומן", כתב פירסון בספרו, "מאוחר יותר, הוא האשים את הנער בכך שנחטף ועירב אותו עם המאפיה האיטלקית. הוא לא רצה שום קשר אליו".
לאחר השיחה עם החוטפים, גייל ניסתה כמה פעמים ליצור קשר עם גטי בטלפון – אך הוא מעולם לא ענה. מעבר לזה, הוא גם לא ניסה ליצור איתה קשר בחזרה. מאוחר יותר, כשהפרשה התפוצצה בכלי התקשורת בעולם, גטי הודיע במסיבת עיתונאים שאין בכוונתו לשתף פעולה עם החוטפים. כאשר נשאל לגבי הסיבה לכך, גטי ענה: "יש לי 14 נכדים. אם אני אשלם פרוטה אחת מהכופר הזה, אז יהיו לי 14 נכדים חטופים".
התנאים
חודשים עברו מאז שפול נחטף ברומא ולא היה שום סימן לכך שהמיליארדר מתכוון לשלם את דמי הכופר – והחוטפים התחילו לאבד את סבלנותם. בשלב מסוים, חלק מהם "מכרו" את חלקם בחטיפה לאנשים אחרים, כאילו שהנער החטוף היה השקעה ששווה הרבה כסף. אנשים חדשים נכנסו לתמונה, אגרסיביים יותר. כתוצאה מכך, תנאי השבי של פול התדרדרו. החוטפים החדשים ביטלו את כל הפריווילגיות של הנער, כולל לקחת את מכשיר הרדיו שלו ולהרוג את ציפור המחמד שהוא גידל בזמן השבי. מאוחר יותר, הם נהגו לשחק עם פול רולטה רוסית – אבל השפל עדיין היה לפניו.
בוקר אחד, החוטפים הציעו לפול לשתות ברנדי. הם הציעו לו אלכוהול בעבר כדי לחמם אותו, אבל מעולם לא בשעה מוקדמת כל כך. פירסון כותב בספרו: "הם הציעו לו עוד ברנדי. הוא שתה. כשהם הביאו לו מטפחת מגולגלת כמנשך פה, הוא נשך אותה. בזמן הנשיכה, הוא הרגיש אגודל ואצבע מחוספסות תופסות את אוזנו בחוזקה. במכה אחת, הם כרתו את אוזנו הימנית עם תער".
אחד החוטפים דיווח לגייל כי הם שלחו את האוזן של בנה בדואר, כהוכחה לכך שהוא עדיין בחיים אבל הזמן שלו הולך ואוזל. שלושה שבועות אחר כך (היה עיכוב במשלוח בגלל שביתה בשירותי הדואר המקומיים), האוזן של פול הגיעה למערכת של עיתון מקומי ואמו זיהתה אותה במקום. לאחר מכן, לראשונה מאז תחילת הפרשה, גטי התערב במתרחש.
הוא שלח את ג'. פלטשר צ'ייס, סוכן CIA לשעבר ואיש הקשר שלו, כדי לסייע לגייל ברומא. תקרית האוזן גרמה גם לממשל האמריקאי להתערב במתרחש ולשלוח נציג מטעמם לנהל את המשא ומתן עם החוטפים. הנציג, עו"ד שעבד בעבר בשירות ה-FBI, הצליח להוריד את הכופר לסכום של כ-3.2 מיליון דולר. בני המשפחה הצליחו לשכנע את איל הנפט לשלם את דמי הכופר, אבל הוא הסכים לעשות זאת בהתאם לתנאיו האבסורדיים. גטי פירק את הסכום לשני חלקים: חלק אחד של 2.2 מיליון דולר (אשר נחשב כהוצאה מוכרת במס ההכנסה) וחלק של מיליון דולר, שנחשב כהלוואה למשפחתה של גייל עם ריבית שנתית של 4 אחוזים. הסכום ניתן לצ'ייס וזה נסע למסור אותו לחוטפים.
השחרור
סוכן ה-CIA לשעבר נסע לנקודת המפגש עם החוטפים ושם הוא העביר את הכופר. אחרי המסירה, נודע לו כי פול נמלט מהמקום והוא נעלם. על פי דיווח של עיתון ה-NY Times, פול נמצא "בתחנת דלק, רועד מקור בזמן סופת גשם". לעומת זאת, פירסון טוען בספרו כי הנער נאסף על ידי גייל וצ'ייס בתחנת משטרה מקומית. ככה או ככה, פול התאחד עם משפחתו, כחמישה חודשים לאחר החטיפה ברומא.
לאחר סיום האירוע, תשעה אנשים נעצרו בחשד למעורבות בחטיפה. פול לא הצליח לזהות אף אחד מהם מהסיבה שהם חבשו מסכות לאורך כל האירוע. על כן, רק שני אנשים מתוך תשעה הורשעו במעורבות בפרשה. בסופו של דבר, גייל שכנעה את בנה לטלפן לסבו ולהודות לו על כך ששילם את הכופר. הטלפון צלצל וצלצל, אבל לא היה מענה – גטי סרב להרים את השפופרת.
בשנת 1976, 3 שנים מאוחר יותר, ז'אן פול גטי נפטר באחוזת סוטון פלייס בגיל 83. באותו זמן, שווי הנכסים שלו הוערכו ביותר מ-2 מיליארד דולרים – מתוכם הוא לא הוריש דבר לפול.
החיים שאחרי החטיפה היו קשים מאוד בשביל פול, שבמרוצת השנים הפך לאלכוהוליסט ונרקומן - בדיוק מה שסבא שלו חשב עליו. בגיל 24, שמונה שנים לאחר האירוע הטראומטי, הוא לקה בשבץ שגרם לו לאבד את כושר הראייה, הפך אותו לאילם וריתק אותו לכיסא גלגלים. "מאותו רגע, אמא שלו טיפלה בו עד יומו האחרון", סיפר סקרפה, "הוא היה קרוב מאוד לגייל. הוא היה כל עולמה במשך 40 שנה". בשנת 2011, פול נפטר בגיל 54.