"הייתי במעצר הגנתי והציבו אותי באגף הציבורי. כבר ביום הראשון שלי במקום אחד האסירים אמר לי שהוא הולך לתפוס אותי. כמה ימים לאחר מכן יצאתי מהתא שלי בדרך למקלחת כשהוא קרא לי לתא שלו ובפנים הוא חיכה לי עם סכין מאולתרת".
ג'ייסון (שם בדוי), אסיר באחד מבתי הסוהר במיסיסיפי שבארה"ב תיאר לאחרונה לאחת מסוכניות הידיעות בארצו את המציאות המפחידה מאחורי הסורגים התקיפות מיניות והאונס שאסירים חווים באופן יומיומי.
לטענתו של ג'ייסון, הוא התעמת עם האיש שאיים עליו והתנגד בכל כוחו - אך ללא הצלחה, ובשלב מסוים אותו הסיר הצמיד אותו לרצפה הרצפה והצמיד את הסכין לגרונו. הסיטואציה מבחינתו של ג'ייסון הייתה ברורה: אם הוא יוציא הגה מפיו הוא יישחט במקום.
"הוא אנס אותי ואמר שאם אגיד על זה משהו הוא ירצח אותי. חזרתי לתא שלי והתנגבתי בסחבה. מאוחר יותר, בלעתי מלא כדורים וניסיתי לשים קץ לחיי".
היום, שנים אחרי אותה תקרית טראומתית, הוא החליט לחשוף את מה שעבר עליו ולשבור את קשר השתיקה סביב תקיפות מיניות בין אסירים כותלי בית הסוהר.
דרך דבריו של ג'ייסון ניתן ללמוד די בקלות שהמציאות בבתי הסוהר בארה"ב רחוקה מלהיות פשוטה. מעבר לסכנת החיים בתאי המאסר והאזורים הציבוריים - האסירים נמצאים בסכנה תמידית להפוך לקורבנות אונס ותקיפה מינית.
ג'סי לרנר-קינגלייק, דובר ארגון זכויות האסירים Just Detention International, התייחס לסטטיסטיקה המזוויעה בבתי הכלא בארה"ב, וסיפר כי מדי שנה כ-200 אלף אסירים חווים תקיפה מינית בבתי הסוהר.
"אסירים וסוהרים כאחד מתעללים מינית", מספר קינגלייק. "בניגוד למה שרבים מתארים לעצמם, לפחות חצי מהמקרים מבוצעים על ידיקציני כליאה וסוהרים – והקורבנות הכי פגיעים הם בני נוער".
"הקורבן הטיפוסי יהיה צעיר"
תקיפות מיניות ומקרי אונס היא תופעה מוכרת במתקני הכליאה בארה"ב, והרשויות עושות כמיטב יכולתן לעצור אותן. בשנת 2003, הקונגרס האמריקאי העביר את החוק "לחיסול אונס בבתי סוהר" (PREA), שמטרתו לזהות קורבנות פוטנציאליים מבעוד מועד, לבצע מעקב סטטיסטי אחרי תקריות אונס בבתי הסוהר במדינה ולמצות את הדין עם העבריינים.
לאורך השנים, נתוני המחקר הביאו ללא מעט שינויים ששיפרו את המצב – מאיסור כליאה של בני נוער עם מבוגרים, דרך ניתור אסירים וסוהרים בבתי כלא בין-מגדריים ועד חיפוש גופני ספונטני. למרות זאת, הדרך לפתרון האידיאלי עדיין ארוכה.
לרוב, קורבנות האונס בבתי הסוהר מציגים מאפיינים דומים אחד לשני. "הקורבן הטיפוסי יהיה צעיר, קטן, חלש פיזית, לבן, הומוסקסואל או אדם שמרצה עונש על העברה הראשונה בחייו", מספר פעיל של ארגון Human Rights Watch.
"במקרים אחרים, ניתן לראות גם קורבנות עם מאפיינים נשיים יותר כמו שיער ארוך או קול גבוה. אנשים לא אסרטיביים או לא אגרסיביים גם עשויים למצוא את עצמם בתור מטרה, כמו גם גברים ביישנים, אינטלקטואלים, פאסיביים או עבריינים שהורשעו בעבירות נגד בני נוער".
פעילים חברתיים וגורמים במשרד המשפטים האמריקאי (DOJ) מספרים שאונס ותקיפה מינית הן דרך לפעמים כדי "לסגור חשבונות בין כותלי הכלא", ואיידס הוא אחד הנגיפים השכיחים ביותר בבתי סוהר במדינה עם 2.2 מיליון אסירים המאובחנים כנשאים – פי 4 יותר מאחוז הנשאים באוכלוסייה הכללית בארה"ב.
עוד מתברר כי אונס ותקיפות מיניות עשויות להתרחש גם בתור עונש אצל האסירים נגד אנשים מוקצים – ולעיתים, גם נגד סוהרים. גייב מורלס, סוהר לשעבר שעבד שלושה עשורים בבתי כלא שונים, מספר: "תקריות אונס של סוהרים לרוב מתרחשות בקבוצות של שניים או שלושה אנשים, כך שלפחות אחד יכול להשקיף ולוודא שאף אחד לא נמצא בסביבה. למרות זאת, תמיד מישהו מלשין עליהם או שתופסים אותם על חם", זאת למרות שמסתמן כי רוב התקריות בכלל לא מגיעות לשלב הדיווח.
נתוני ה-DOJ מצביעים על כך שככל שחולפות השנים, מספר התלונות בבתי הסוהר רק הולכות ועולות. בשנת 2015 לדוגמה, כמות התלונות שהתבררו כמבוססות עמדה על 1,473 – עלייה של 63% משנת 2011.
מעבר לכך, עוד 2,733 תלונות עדיין נמצאות היום בחקירה, ורבים טוענים כי הקורבנות ממעטים להתלונן בגלל הבושה הנלווית אל אופי העברה או פחד מפני ההשלכות של הדיווח. מהבחינה הזאת, רבים כמו לרנר-קינגלייק הגדירו את קורבנות התקיפה מינית מאחורי הסורגים בתור "הקולות האבודים של תנועת #MeToo".
למרות זאת, ראוי לציין בנוסף כי ישנם כאלו שטוענים כי קשה למערכת לחקור את הנושא בצורה נאותה וברורה מהסיבה שהרוב המוחץ של התלונות כלל לא מבוססות.
בכירים במתקני הכליאה בארה"ב טוענים שמדי שנה הם נאלצים להתמודד עם עשרות אלפי תלונות חסרות שחר ובסיס. "ממה שאני ראיתי, רוב תקריות האונס בכלל קורות בין אסירים, והסוהרים מתייחסים לתופעה ברצינות רבה", אומר מורלס.
"במקרים שזה כן קורה, אז זה לרוב ביוזמת האסיר שמנסה להביא את עצמו לנקודה שבה הוא מסוגל להשפיע על הסוהר. כך הוא יכול לאיים עליו שאם הוא לא יבריח לו סמים או חפצים אחרים, אז הוא יאיים להלשין עליו. למרות זאת, יצא לי להיתקל לא פעם במקרים שאסירים התלוננו על סוהרים בשביל להיפתר מהם".
לטענת מורלס, תלונות לגבי סוהרים לרוב מגיעות עם תגובה מיידית מצד ההנהלה: השעיה או העברה למתקן כליאה אחר: "אם כבר PREA עשו משהו, אז זה גורם למנהלי בתי סוהר ללכת על ביצים ולהגיב ביד קשה מדי – למה? בגלל שהם לא רוצים להיות חשופים לתביעה או שפקידים מ-DOJ ינשפו להם בעורף". למרות זאת, אסירים, סוהרים ופעילים חברתיים מסכימים פה אחד שהטיפול בתופעה עדיין לוקה בחסר.
"לא עושים מספיק בשביל לתקן את הבעיה הזאת", מוסיף לרנר-קינגלייק. "פגיעות מיניות בבתי סוהר היא תופעה שניתן למנוע לחלוטין, והעובדה שהיא עדיין מתרחשת מאחורי הסורגים מביישת. זה התפקיד של הסוהרים לעצור את זה. בנוסף, מדובר בתופעה שכמעט ולא מסוקרת בתקשורת – ככל הנראה בגלל האנשים שמעורבים בה".
"הרבה אנשים בציבור, במיוחד קורבנות של פושעים, מאמינים שאותם פושעים מקבלים את העונש שמגיע להם בין כותלי בית הסוהר", אומר מורלס. "רבים בציבור בטוחים שהחיים של האסירים הרבה יותר טובים ממה שהם אמורים להיות, ותפיסת העולם הזו מקשה עוד יותר על פעילים חברתיים להביא את הנושא אל סדר היום – שכן מעטים הם האנשים שלוקחים זאת ברצינות".