חזרתי מאילת. היה נעים יחסית לגיהינום.
זה לא ברור מאליו שבכלל הגעתי לאילת או שחזרתי מממנה; הנסיעה לשם גורמת לך להתחזק ולהתקרב לקב"ה. מלבד השגחה עליונה, לא ברור איך לא מתים שם 20 אנשים כל יום על כביש הערבה. מולך, ללא שום אזהרה מוקדמת, יוצאות מכוניות לעקיפה עם מסר ברור- "האט ורד לשוליים כי אני עוקף כרגע". אתה פשוט יושב שעה וחצי ברכב ושואל את עצמך אם בכלל תגיע בחיים. מה נסגר אנשים? רוצים להתאבד תתאבדו, אבל למה אתם כל כך רוצים לקחת אותי אתכם?? בדרך ראינו שלט שקורא לכולם לבוא ל"ברז השוקו בחינם של יטבתה". האמת? היה אחלה שוקו והוא באמת היה בחינם. אבל מסביב לשוקו נאלצנו לפזר לפחות עוד 150 שקלים על "אני רעב"; "בא לי גלידה"; ו"תקנה לי את הבובה של הפרה".
הגענו.
בואו נדבר רגע על גברים. ואם נחדד: בואו נדבר על גברים באילת. תגידו, מה קורה? הייתה איזו השתלמות שפספסתי? מתי זה קרה? כשאני גדלתי היו שני סוגים של אפנות חוף לאבות שהגיעו לבריכה/ים/בית מלון. היו את האבות הפדחנים שבאו עם תחתון ספידו צמוד שמועך להם את החבילה, והסוג השני שהגיע עם המכנסיים הירוקים עם הפס הלבן שהאגודה למען החייל סיפקה לציבור יחד עם חולצה בעלת הכיתוב "מסגריית בני" או "השתתפתי בצעדת ירושלים 84". שני הסוגים אגב הגיעו עם כפכפים של המונדיאל בספרד (שנערך ב-82' כן?)
זהו, זה נגמר. אם חשבתם שנשים מתארגנות באופן מיוחד למפגש עם בגד הים וגברים קצת פחות, אז כנראה שלא בדקתם את העניין הזה לאחרונה. במשך חמישה ימים לא ראיתי גבר אחד עם שיער גוף. אני, שבקושי הצלחתי ב-46 השנים שלי לגדל עניבה קטנה של שערות, הפכתי פתאום להיות האיש הכי שעיר באזור. הגבר הישראלי החדש עשה שינוי ואף אחד לא טרח להודיע לי. האבות סביבי מגיעים לבריכה עם גוף חלק, שני קעקועים, שלושה עגילים, מכנס שעולה 200 שקל, נעלי בד או רשת עם כיתוב מוזהב, תסרוקת שסודרה בקפידה לפני ההגעה לבריכה ומשקפי שמש מעוצבים. במשך חמש הדקות הראשונות הם יושבים שם ומלטפים את עצמם עם קרם. מטורף. בהתחלה קראו לזה מטרוסקסואל - עכשיו צריך להמציא שם לאנשים שהם ההפך.
ומה עם הילדים? אם פעם ילדים היו מטרד בחופשות, היום אתה בקושי מרגיש שהם קיימים. אתה אמנם יודע בדיוק איפה הם - אבל הם לגמרי נמצאים ביקום אחר. אני זוכר את עצמי בחופשות משפחתיות. היו צריכים למשוך אותי בכוח כדי להוציא אותי מהבריכה או מהים. אבל הילדים שלי? אני לא יודע אם ראיתם כמה מהכתבות על ההתמכרות ל- Fortnite - החופשה הזו הייתה כולה סביב עניין אחד; מתי הם חוזרים ללובי כדי לשחק. כל היתר הוא בונוס. הם נכנסים לבריכה, אחרי כמה דקות טוענים שלא בא להם בריכה ובורחים חזרה ללובי. מאחור אגב, הם השאירו שלוש בנות שמזיעות את עצמן למוות בריקודים בבריכה בניסיון להרים את הציבור ("בוקר טוב, באנו לעשות שמח, בואו נקום קצת"). עצוב.
לאילת יש גם כסף מסוג אחר, נכון? זה כאילו שקל, אבל יותר הכלאה של שקל ודולר. בקבוק קולה ב-20 שקלים. כל אטרקציה לילדים דורשת התערבות של רשם המשכונות ובנק טפחות. אילת זה המקום היחיד בארץ שבו האופציה הזולה היא חנות נוחות. כל השלטים קוראים לך לבוא לקנות כי אין מע"מ. מה היה קורה אם היה שם מע"מ? אמאל'ה.
טוב, הגענו למוזיקה. אני יודע, אסור להגיד מילה רעה על מוזיקה מזרחית/ים תיכונית, אז אני לא אומר כלום, כל אחד שישמע מה שהוא אוהב, באמת. אבל מה יהיה? צריך מחאה כדי לשמוע משהו אחר? אני מבין, רוב הציבור מעדיף את זה, הכול טוב, אבל מדי פעם, אי אפשר לבקש איזה משהו אחר? איזה שיר ישראלי ישן? איזה שיר רוק שומו שמיים? מי אמר שכל מי שנמצא בבריכה רוצה לשמוע כל היום אותו דבר? ואם כבר מרימים רגע את הראש מצלילה לים התיכון - זה תמיד נגמר עם סטטיק ובן אל. עד מתי טודו בום?
ביום החמישי שמעתי את עצמי אומר לאשתי "בואי אלי ותני לי נשיקה על השפתיים".
התשובה שלה הייתה פשוטה: "תלך כפרה עלי, ותנשק כפות רגלי". וואלה צודקת.
בקיצור, חזרתי מאילת. היה נעים יחסית.