כבר חצי שנה שכל מה שאריאלה חבורה מבקשת להשיג הוא צדק עבור בנה, שיראל זכרו לברכה, שנורה למוות על ידי שוטר שהוזעק לביתם לאחר שחבורה איים לפגוע בכלבה ובחתולים של בני המשפחה
אבל אריאלה מחפשת צדק לא רק בשבילו, אלא עבור כל 150,000 האנשים שמתמודדים עם תחלואה כפולה וחיים כיום בישראל. "זו הצוואה של הבן שלי, שזה לא יקרה לעוד מישהו" היא אומרת בשיחה מיוחדת עם mako, "המדינה מכריחה אותנו להפוך את הילדים שלנו לפושעים, לקרוא למשטרה ולהגיד להם שם אלימים. אבל הם לא צריכים שוטרים, הם צריכים טיפול - ואת זה אין".
חבורה, בן 30 במותו, נורה כ-16 פעמים על ידי השוטר שהגיע לבית משפחתו וחש מאוים לאחר שזה תקף אותו בסכין. בימים ובשעות שקדמו לאירוע הטראגי, הרגישו שיראל ומשפחתו כי הוא נמצא במצוקה נפשית וביקשו לפנות אותו לקבלת טיפול.
"זו הייתה כבר תקופה שהוא לא מצא את עצמו" משחזרת אריאלה, "האשפוז האחרון שלו היה ב-2017 ומאז הוא לא היה מטופל והמצב רק הלך והתדרדר. בשבועות שלפני האירוע הוא ממש לא מצא את עצמו. הוא היה מסתובב בבית, נכנס ויוצא, מדליק את הטלוויזיה, מכבה אותה, כל הזמן ביקש כסף. היה נורא לא טוב לו וזה גם קשה למשפחה. אמרתו לו 'שיראלי, די, מספיק, אני הולכת למשטרה אתה מטריד ומשגע אותי'".
זה משהו מקובל לפנות למשטרה במקרים כאלה?
"כן, אין לנו ברירה. אין שום מערכת תמיכה או טיפול שיכולים לעזור למשפחות של מתמודדי נפש, במיוחד כאלה עם תחלואה כפולה (מתמודדי נפש שגם מכורים לסמים – ל.ב.ס). אף פעם לא קיבלתי שום תמיכה. הדרך היחידה היא להזמין משטרה ולהגיד שהוא אלים, גם אם הוא לא, כי רק אז יש סיכוי שישלחו אותו לגהה או לאשפוז אחר. זה מצב שעכשיו בא שוטר וסביר להניח שהוא יתנגד כי הוא רואה שוטר ונבהל, אז הוא מתנגד והשוטרים מכים אותו ואנחנו מסתכלים עליו מקבל מכות, בוכים ומסבירים לעצמנו שזה לטובתו, אבל זה לא לטובתו, אבל מה נעשה? וככה זה חוזר על עצמו. אין לנו ברירה אחרת".
גם הפעם, כמו אינספור פעמים לפני, הבינו בני משפחתו של שיראל שהדרך היחידה להכניס את בנם הסובל לאשפוז שהוא זקוק לו היא דרך תלונה במשטרה. "יומיים לפני הירי הוא עוד הסכים ללכת איתנו בעצמו. באנו יחד לתחנת המשטרה שסמוכה לבית שלנו, אבל החוקר שלח אותנו חזרה הביתה להביא מסיכה ובכלל לא שמע מה יש לנו להגיד. כשחצינו את הכביש חזרה הביתה שיראלי אמר לי 'אמא, מה את אומרת שמחר אני אלך להתאשפז במחלקה פתוחה?'. מיד התקשרתי לבן הגדול שלי שיארגן תיק ויביא אותו, אבל עד שהכנו את כל הדברים הוא שינה את דעתו - אז ניגשתי להגיש תלונה על זה שהוא לא רגוע".
מה קיווית שיקרה?
"שיאשפזו אותו בכפייה. אלו מערכות גדולות והם יודעים לתקשר ביניהם מהר מאוד ולקדם דברים. שאלו אותי אם הוא היה אלים והרביץ, אמרתי שלא, אבל לא חייבת להיות אלימות פיזית בשביל שתהיה אלימות. הילד משתלט על הבית ועושה מה שהוא רוצה, הוא לא לגמרי בשכלו אבל הוא חייב עזרה. אז השוטר ענה לי אין לי מה לעשות תתקשרי לגהה. אמרתי לו 'מה שיקרה על הראש שלך. מה אתם רוצים? רצח? מחכים שמישהו ימות? למה אני צריכה להצדיק את זה שהילד צריך אשפוז?', ויצאתי והתקשרתי לגהה, אמרו לי שאם יש אלימות לכי למשטרה ואם לא הוא צריך לבוא בעצמו. המשטרה זורקים לגהה וגהה למשטרה".
ואז הגיע יום העצמאות ואיתו הטרגדיה העצומה בה מצא שיראל את מותו. מצבו הנפשי הלך והתדרדר במהירות כפי שקורה פעמים רבות אצל מתמודדי נפש, הוא סירב להצטרף לעל האש המשפחתי אצל אחיו הגדול והחל לאיים שהוא יפגע בחתולה והכלב – המשפחה ביקשה פעם נוספת את עזרת המשטרה בתקווה שהפעם יסכימו לאשפז אותו בכפייה.
"הייתי בעבודה באותו זמן, אני עובדת כמנקה במשרדים, התקשרתי למשטרה ואמרתי להם שיגיעו כי כבר אין לי סבלנות" היא משחזרת, "פתאום, כל מה שקרה קרה בתוך שניות. מה זה שניות? מתקשר אלי השוטר ואומר לי 'אני בחוץ, צאי אלי, אני לא נכנס כי קורונה'. התקשרתי לבעלי אמרי לו לצאת אליו".
הדבר הבא שאריאלה זוכרת מאותו יום הוא את שיחת הטלפון שקיבלה מבעלה כמה דקות לאחר מכן. "הוא בוכה וגונח. ואני אומרת לו 'יואל מה קרה?' והוא לא עונה לי. התקשרתי אליו שוב, והשכן ענה 'אריאלה, תבואי הביתה'. אמרתי 'אני לא באה, תגיד לי מה קרה' ורק אז אמרו לי שירו בשיראל. כשהגעתי לשם ראיתי את כל השוטרים וזעמתי. תודה באמת שעכשיו הגעתם. איפה הייתם אתמול ושלשום כשביקשנו עזרה? עכשיו הגעתם אבל הבן שלי כבר לא שם".
מחקירת המשטרה עלה כי השוטר, שהגיע למקום לבדו, נדקר על ידי חבורה וירה בו לפחות 8 כדורים מטווח קצר, רבים בהם לאחר שכבר ניטרל של שיראל בעודו שוכב ומדמם על הכביש. המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה פתחה בחקירת האירוע וטרם התקבלה בו החלטה.
בכדי לוודא שההליך המשפטי מתנהל כשורה, מבקשת משפחת חבורה בימים אלו את עזרת הציבור בגיוס כספים למימון עורך דין מטעמם שילווה את התהליך. "אנחנו רק רוצים לוודא שמח"ש לא יסגרו את התיק. אנחנו לא צד להליך אבל עורך הדין הוא שם בשביל לוודא שההליך מתנהל כמו שצריך ולהגשה של עתירה מנהלית במקרה הצורך" מסבירה אריאלה.
מהגמילה ישר לאוניברסיטה
שיראל, השני מבין שלושה ילדים, אובחן כסובל מתחלואה כפולה בגיל 22. "הוא היה ילד טוב, הוא היה מאוד עקשן כתינוק, עשה הכל מהר – הלך מהר, נגמל מהר מטיטולים. בבית הספר היה לו טוב עד כיתה ו', הוא היה ילד יפה, אהוב, מקובל, הבנות חיזרו אחריו ורצו להיות איתו. כולם אהבו אותו – אפילו חיות וילדים קטנים. הוא היה אדם טוב. אבל איפשהו, סביב גיל 14, קשה לי להסביר למה, הוא נפל לדבק (מגע). אולי ממקום של חוסר ביטחון, כל תשומת הלב הזו לא התאימה לו, אבל משם זה התגלגל".
את הגמילה הראשונה שלו עבר שיראל סביב גיל 16, "צחקו עליו שהוא הראשון שיצא מהגמילה ישר לאוניברסיטה אבל המצב שלו התדרדר". לאורך השנים, נשאר שיראל לגור עם הוריו בבית המשפחה בראש העין. "הוא אמר לנו שהוא לא מוותר על הבית. הוא כל הזמן היה אומר שהוא אוהב אותנו, הוא מאוד פחד מהמוות ודאג שלא נמות לפניו. רק שבועיים לפני המקרה הוא אמר לי 'אתם לא תמותו לפני'".
ואז, בגיל 22, הוא אובחן גם כסכיזופרן. "הוא היה מכור כבר שנים לפני, אבל מעולם לא היה בעייתי. עד שפעם אחת הוא רצה להביא איזה בחור הביתה לשתות, לא הסכמתי לו והוא נהיה אלים. הזמנו משטרה שהביאו אותו לכלא הדרים, שם הוא התפוצץ על העובדת הסוציאלית ועבר את האבחון".
ההבנה שיש לו תחלואה כפולה, שיש לזה שם, הקלה על המשפחה או הקשתה?
"לא זה ולא זה. החיים עם תחלואה כפולה מאוד קשים. הוא היה ילד טוב אבל הוא לא אהב ללכת לטיפול, רק כשלא הייתה ברירה וזה נעשה בצו בית משפט. הוא היה נכנס לגהה, יוצא מגהה, כן לוקח תרופות לא לוקח. אין עם מי לדבר בכלל. בגלל הקטע של האפוטרופסות אף אחד לא רואה אותך – הוא חייב להיות אלים כדי שיסכימו לאשפז אותו בכפייה אבל עד אז, הוא יכול לשתות את עצמו למוות עם סמים או דבק מגע ולא להיות כשיר באותו רגע, אבל בגלל שאין אפוטרופסות אי אפשר לאשפז. בשביל מה? אתם בעצמכם אומרים שהוא לא בריא בנפשו. בואו נקדם אותו ביחד. לפעמים הוא לא יכול לקבל החלטות בעצמו, לא צריך לתת אפוטרופסות ולקחת לאדם את הזכות לחופש אבל כן צריך להקשיב למשפחה, לא לחכות למשטרה".
"אחת הבעיות היום בישראל היא שאין שום מענה מסודר לאנשים שסובלים מתחלואה כפולה והמענים שיש הם לא רציפים – כך שגם אם מישהו מסיים אשפוז, אין שום הבטחה שיעבור מבית החולים להמשך טיפול והוא עלול ליפול בין הכיסאות" אומרת מיכל וולדיגר, אמא למתמודד עם תחלואה כפולה ממרכז יעל המסייע למשפחות של מתמודדי נפש שמלווה את משפחת חבורה מזה מספר שנים. "לפי הערכות מרכז המחקר והמידע של הכנסת חיים כיום בישראל למעלה מ-150,000 אנשים המתמודדים עם תחלואה כפולה, אבל יש הרבה יותר כאלה, כי ה-150 אלף זה רק מי שאובחנו במערכת הציבורית. זה לא כולל את מי שלא אובחנו או את אלו שאובחנו בפרטי".
"המשטרה במובן מסוים לא אשמה. המשטרה היא אכיפה. צריך שיהיו צוותי פעולה, אמבולנסים, אם בפעם הראשונה שאריאלה נגשה למשטרה היו מגיעים, במקום שוטר, צוותי משבר והתערבות שהמטרה שלהם זה לא אכיפה אלא טיפול ועזרה, הכל היה נראה אחרת", אומרת וולדיגר. "מה שקורה היום בישראל זו קרמיניליזציה של בריאות הנפש ושל התחלואה הכפולה במיוחד. בגלל שאין מענה של בריאות הנפש מפנים למשטרה. אבל הם לא פושעים – בגלל שאין מענה הופכים את הילדים שלנו לעבריינים. בתי הכלא מלאים בחולי נפש. משפחות נהרסות".
"הילד שלי צעק 'הצילו! אני לא יכול להחליט בשביל עצמי, אני צריך עזרה. אני צריך שיחליטו בשבילי', אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב" מסכמת אריאלה, "משהו בשכל הסתובב לו, זה ברור, אבל לא היו בו מידות רעות. כל זמן שהוא היה מטופל הוא היה במצב טוב, ועם כל המכות שהוא קיבל לאורך השנים מהמשטרה הוא גם למד לא להתנגד ולבוא בשקט. זו המערכת דפוקה, שהיא מחייבת אותנו להפוך את הילדים שלנו לפושעים. כולנו אוהבים את הילדים שלנו, זה הילד שלי, הוא צריך טיפול. מה היה אפשר לעשות? ילד חולה לוקחים לרופא. אבל ילד עם תחלואה כפולה אין איך לעזור לו - הם בשוליים של השוליים של השוליים".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "המשטרה הוזעקה למקום על ידי בני המשפחה בכדי לסייע להם בשל איומים מכיוונו של בן המשפחה. במהלך ניסיון הסיוע של השוטר למשפחה, רץ החשוד לעברו כאשר בידו סכין גדולה. השוטר נמלט על חייו וניסה להדוף את החשוד שהצליח לדקור אותו ברגלו. השוטר חש סכנה ממשית לחייו וביצע ירי לעבר החשוד. בעקבות תקיפת החשוד, פונה השוטר לקבלת טיפול רפואי בביה"ח כשהוא סובל מפצעי דקירה ברגלו. השוטר לא הושעה והמשיך בשירותו וכמקובל במקרים אלו האירוע הועבר לבחינת המחלקה לחקירות שוטרים".
ממח"ש נמסר בתגובה: "התיק נחקר ביסודיות והועבר לבחינת פרקליטות מח"ש. בימים אלה התיק נבחן ומח"ש נמצאת בקשר עם בני משפחת המנוח ובא כוחם, ותמשיך לעדכן אותם ככל הניתן בהתקדמות הטיפול בתיק ובהחלטות שיתקבלו"