הכל התחיל ב-26 במאי 2006, בסניף בנק בהיילנד פארק הסמוכה לשיקגו. אישה צעירה עמדה בעמדת הטלר והמתינה ללקוח הבא שנכנס עם כובע מצחייה על ראשו. "אפשר לעזור?", היא שאלה אותו בנימוס בזמן שהכניס את ידו לכיס וחיפש משהו.
הבנקאית הצעירה חשבה שהוא עומד לשלוף ארנק, אבל במקום זה הוא הוציא פתק מקופל בקפידה והעביר אותו אליה. עם חיוך מזמין על פניה, היא פתחה את הדף רק כדי לגלות את המילים הבאות: "זה שוד – תכניסי את כל המזומן שיש לך לשקית".
מי שהתברר להיות שודד עם חולצה כחולה ומכנסי דגמ"ח לקח את דף חזרה מהבנקאית ההמומה. "לאט לאט", הוא אמר לה והגיש שקית קניות מסופרמרקט מקומי. האישה המבוהלת הכניסה פנימה את כל מה שהיה בקופה, סכום שהסתכם בקצת יותר מ-4,000 דולר. השודד הצמיד את כפות ידיו אחת לשנייה, אמר "תודה רבה", לקח את השקית ועזב את המקום.
פחות משתי דקות מאוחר יותר, טום ג'סטיס יצא מהחניון התת קרקעי מתחת לנק כשעל כתף אחת הוא סוחב תיק גב ועל השנייה הוא נושא אופניים מקצועיות. בבגדי רכיבה צמודים, הוא עלה על האופניים והחל לרכב באגביות במורד הרחוב בזמן כשניידות המשטרה חולפות על פניו. הם לא חשדו בדבר.
כמה קילומטרים מאוחר יותר, עמוק בתוך סמטה צרה, טום זרק את כל השלל לפח אשפה – אבל לא לפני שהוציא משם שתי שטרות של 20 דולר. מזכרת מהשוד הראשון שלו.
על קו הזינוק
אלו שהכירו את טום ג'סטיס עוד בצעירותו ידעו שהאובססיה שלו לרכיבה על אופניים הייתה קיימת שם תמיד. בגיל 13, אביו לקח אותו לראשונה לזירת הוולודרום בשביל לראות את מירוץ האופניים הראשון שלו. שבוע מאוחר יותר הוא כבר הגיע החל להשתתף במרוצי אופניים עם חבריו לשכונה, ובזמן שכולם לבשו מכנסיים קצרים וטי-שירט - ג'סטיס הגיע עם חולצה צמודה ומכנסי רכיבה.
עד סוף לימודיו בחטיבת הביניים, היה ברור שרכיבה על אופניים היא חלק בלתי נפרד מהזהות של טום, ובשלב הזה כבר הייתה לו שאיפה חדשה: להגיע לאולימפיאדה. בשנת 1987, כשהיה בכיתה י"א, הוא החל להתאמן במחנה אולימפי מיוחד, ושנה מאוחר יותר חבריו לכיתה כתבו עליו בספר המחזור: "איפה חבריך ימצאו אותך בעוד 10 שנים? על אריזה של דגני בוקר, עם האופניים" – רק שאז הכל החל להשתבש.
עד היום לא ברור מה הוביל את טום לשינוי המהותי בחייו, אבל ברגע שסיים את לימודי התיכון, כל השאיפות שלו להפוך לרוכב אופניים מקצועי נגוזו, ובמקום להתאמן בקדחתנות - הוא החל לעבור על החוק, לפרוץ לבתים עם חבריו, לעשן סיגריות ולשתות בירה עד השעות הקטנות של הלילה.
אחרי תקופה של מתחים רבים עם הוריו, ג'סטיס עבר בסופו של דבר למחנה אימונים בלוס אנג'לס, אבל המשמעת העצמית שלו כבר לא הייתה אותו הדבר. "טום ג'סטיס מהיר, אבל הוא לא מתאמן כמו שצריך", סיפר אחד מחבריו לקבוצה בשיחה עם ה-Chicago Magazine. "הוא חייב להתאפס על עצמו".
וכך, מהר מאוד החלום האולימפי נגוז והוא מצא את עצמו נזרק אל חיים חסרי מעוף ומלאי שעמום. בשנת 1998, הוא טס חזרה לשיקגו, ובבית הוריו הוא מצא את "רשימת העבודות מהחלומות" שהכין כשהיה ילד. בתחתית הרשימה, ממש מתחת לפורץ מנעולים וטייס מסוק - הוא ראה את ראשי התיבות ש"ב - ולפתע, הכל התאפס חזרה. באותו רגע, טום ידע בדיוק מה הוא הולך- לשדוד בנקים.
הטקטיקה של טום הפכה אותו בתחילת המילניום לאחד משודדי הבנקים המצליחים והחמקמקים ביותר באזור המיד-ווסט האמריקני. לפני הכל, הוא תמיד היה משתמש בכישוריו כרוכב אופניים מיומן בשביל להימלט מזירת הפשע בזריזות מבלי למשוך תשומת לב.
שנית, הוא כמעט אף פעם לא היה משתמש במזומן שהיה לוקח מחשש שהשטרות מסומנים יובילו ללכידתו. במקום זה, הוא היה נפטר מהשלל זמן קצר לאחר השוד – לעיתים על ידי זריקת השלל לפח אשפה, ובפעמים אחרות היה פשוט נותן את הכסף לקבצנים או הומלסים. עבור טום ג'סטיס, הכסף מעולם לא היה המטרה, הריגוש שבפשע היה מטרת העל שלו.
אחרי שני מעשי שוד מוצלחים באזור שיקגו, טום חזר לקליפורניה, ובפברואר 2000 הוא שדד שני בנקים נוספים יום אחרי יום ונמלט בקלות עם סכום של 10,274 דולרים – מה עם השוטרים? ובכן, לא היה להם שמץ של מושג מיהו השודד הנועז שתמיד נעלם ללא עקבות, ומנגד, טום אף פעם לא נשאר בסביבה מספיק זמן בשביל למשוך תשומת לב ולהיתפס.
בקיץ 2001 הוא כבר הספיק לשדוד 13 בנקים בחוף המערבי והמזרחי של ארה"ב, פיתח תלות בסמים והפסיק לזרוק או לחלק את הכסף. לא הייתה לו עבודה אמיתית, ולמרות זאת, תמיד היה לו כסף נזיל וקוקאין בכמויות. באותו זמן הזיקה שלו לאימונים התעוררה מחדש בניגוד גמור לחיים שחי אז, והוא קנה אופניים משומשות מסוג Steelman בצבע כתום והצטרף לקבוצת רכיבת חובבנית. בינתיים, הוא כבר חיפש את המטרה הבאה שלו.
הסיבוב האחרון
ב-7 במרץ 2002 השוטר גרג תומפסון ישב בניידת שלו כששמע בקשר דיווח על שוד בבנק יוניון בעיר וולנט קריק שבקליפורניה. לפתע, רוכב אופניים עם תיק גב על כתף אחת חצה את הניידת שלו במהירות אדירה, ובתור שוטר ותיק עם 18 שנות ניסיון, הוא הרגיש שמשהו מאוד לא שגרתי קורה מול עיניו והחליט לעקוב אחריו.
אחרי כמה דקות של נסיעה, הרוכב, ג'סטיס כמובן, עצר את האופניים בשביל לבדוק את הגלגל האחורי. תומפסון חנה את הניידת והלך אליו. "אכפת לך אם אני אעיף מבט בתיק שלך?", שאל השוטר. "בטח", השיב טום, "אין בעיה". לפתע, רוכב האופניים נשען על הדוושות ונמלט משם במהירות אדירה.
כמה רחובות משם, השוטר שון דקסטר נתקל בג'סטיס דוהר אל עבר רמזור אדום מבלי לעצור. הוא נסע לכיוונו והפעיל את הסירנה, אבל טום המשיך לנסוע במהירות אדירה לכיוון אחת הסמטאות. "בחור באופניים הרגע ברח ממני!", שמע דקסטר קול בוקע ממכשיר הקשר, תפס את המעד וענה: "אני עליו!". דקסטר עקב אחריו עד שזה עבר בשער קטן שהוביל אל מחוץ לעיירה, אז השוטר יצא מהניידת ופתח בריצה אחרי ג'סטיס, אבל עד שעבר את השער האחרון נעלם. למרות זאת, הוא השאיר אחריו מזכרת קטנה בשיחים: אופניים כתומות מסוג Steelman.
לשון דקסטר לא היה מושג קלוש באופניים. אבל למרות זאת הייתה לו תחושה שמדובר בדגם מיוחד במינו. הוא לקח אותן לחנות אופניים בסביבה שזיהה את הכלי בתור דגם מותאם אישית של חברת Steelman.
השוטר יצר קשר עם מחלקת הנהלת החשבונות של החברה ואלו אמרו לו שאותו דגם נמכר בשנת 1996 בחנות שנקראת "הייר גיר". בעל החנות טען מאוחר יותר שהוא הכיר היטב לא רק את האדם שקנה ממנו את האופניים – אלא גם את הבחור הצעיר שקנה אותם יד שנייה כמה שנים לאחר מכן. כעת, גם ה-FBI התערבו בחקירה.
טום ג'סטיס כבר הספיק לחזור לשיקגו מאז שכמעט נתפס בקליפורניה. הוא פגש מחוץ לביתו חבר קרוב, והשניים ניהלו שיחה אגבית על תוכניות לעתיד, לימודים לתואר שני ועל מציאת עבודה חדשה. טום נפרד לשלום, יצא מהבית וניגש למכוניתו. ברגע שהוא הניע את הרכב, ניידת משטרה חסמה אותה מאחור.
ג'סטיס הסתובב אחורנית וראה חמישה שוטרים עם אקדחים שלופים בדרך אליו. "צא מהרכב!", צעק אחד מהם. "עכשיו!". טום יצא מהמכונית כשידיו מונפות באוויר, אז אחד השוטרים מיהר לאזוק אותו בזמן שאחר קרא לו את הזכויות שלו. פחות משעה לאחר מכן חוקר של הבולשת הראה לו תמונה של האופניים הכתומות שזרק בשיחים אלפי קילומטרים משם.
ג'סטיס הודה מיד בכל העבירות שיוחסו לו, הכוללות בין היתר 26 סעיפים של שוד – במהלכם הוא גנב כמעט 130 אלף דולר, ובמסגרת עסקת טיעון הוא נידון ל-11 שנות מאסר.
אחרי שחרורו, ג'ססטיס חזר להתאמן בוולודרום המקומי, והיום, בגיל 49, הוא עובד בחנות דונאטס אמריקאית בשיקגו, שם הוא מגיש מדי יום מאפים לאנשי רשויות האכיפה באזור – אך רק מעטים מהם מודעים לעובדה שהוא אחד משודדי הבנקים הגדולים בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב.