זה סיפור רע. אין בו זהב או ניצחונות. אין בו "רוח אולימפית" או השראה. זה סיפור על תככים ומזימות, על שקרים ואלימות. על טירוף שיצא משליטה. אבל זה סיפור רע – הכי טוב שיכול להיות. סיפור שיש בו תחרות, קנאה, פשע, כסף וסטיגמות. סיפור שספק אם תמצאו עוד כמוהו.
בתחילת שנות ה-90 ענף ההחלקה על הקרח החל לצבור תאוצה בארצות הברית. יותר חשיפה, יותר שידורים, יותר רייטינג, הרבה יותר כסף. אחת הסיבות העיקריות לכך נוצרה סביב יריבות עסיסית בין שתי מחליקות.
האחת היא ננסי קריגן, נסיכת הקרח. הנערה שכל אמא הייתה רוצה כבת וכל אבא היה רוצה ככלה. בחורה יפהפייה, עדינה, שהגיעה ממשפחת צווארון כחול קלאסית, עם שני הורים חרוצים ושני אחים ספורטאים. ה"אול אמריקן גירל" המושלמת. גם סגנון ההחלקה שלה היה בדיוק מה שהענף חיפש – אלגנטי, מלא חן, זוהר ואסתטי.
השנייה הייתה טוניה הארדינג. נערה שגדלה למשפחה ענייה, בדירת חדר וחצי, עם אבא שעזב בגיל צעיר ואמא שהייתה מתעללת בה – פיזית ונפשית. "הברווזון המכוער" קראו לבחורה שצמחה בחספוס וקשיחות, אחת שידעה לתקן מכוניות לבדה ולמדה מהחיים איך להסתדר בכוחות עצמה. כל זה בא לידי ביטוי בריקוד שלה, שהיה הרבה יותר אגרסיבי ופיזי ופחות אלגנטי. למרות העובדה שהייתה לאמריקאית הראשונה והמחליקה השנייה בהיסטוריה שמבצעת "טריפל אקסל" בתחרות (תרגיל שדורש כוח ואתלטיות, מהלך שאפשר להשוות לד"ר ג'יי מטביע מקו העונשין או מראדונה מרסק את הגנת אנגליה בדרך לשער), היא תמיד הייתה "אחות חורגת" לענף. משטח הקרח היה המפלט שלה מהחיים האמיתיים.
הן היו הפכים מושלמים שפיתחו יריבות ישירה. כשהארדינג זכתה באליפות ארה"ב 1991, קריגן סיימה שלישית. כשקריגן לקחה ארד באליפות העולם באותה שנה, הארדינג סיימה שנייה. כשהארדינג הייתה רביעית באולימפיאדת 1992 בצרפת, קריגן חזרה עם הכסף. כשקריגן זכתה באליפות ארה"ב 1993, הארדינג הייתה רק שלישית. אך בעוד קריגן, הנערה המושלמת, הרוויחה בצורה נאה והופיעה בלא מעט פרסומות, הארדינג נותרה מאחור. כמו בכל חייה. כמעט בלי פרסומות, בלי הכנסה, נואשת לסכומים גדולים, אכולת קנאה, עם בעל מכה וסביבה לא תומכת.
אם נקצין, אפשר להגיד שראינו יריבויות עם שוני דומה. מג'יק מול בירד, מסי מול רונאלדו, גל פרידמן מול עמית ענבר. בערך. אבל שום יריבות, בשום ענף, לא קיבלה את התפנית שקיבלה היריבות הזו ב-6 בינואר 1994, יממה לפני אליפות ארה"ב, שגם הייתה לתחרות המבחן האחרונה לאולימפיאדת החורף בלילהאמר.
בשעות הבוקר סיימה קריגן את האימון המסכם, ירדה מהקרח, כיסתה את המחליקיים והחלה לצעוד לכיוון חדרי ההלבשה. תוך שניות ספורות, בחור גבה קומה ועבה שרירים, לבוש שחור, ניגש אליה במהירות, שלף מוט ברזל – והכה אותה בעוצמה בברך ימין עד שהתמוטטה, ונמלט מהמקום. צלם שהיה בסמוך, שמע את קול החבטה והצרחות ומיד ניגש לצלם את מה שיהפוך לנכס צאן ברזל בטלוויזיה האמריקאית, לפולקלור: "Whhyyyy??? Whyyy??? Help me", זעקה קריגן הפצועה והחבולה.
אמריקה הייתה בהלם.
"מי עשה את זה לנערה היפה שלנו", שאלו כולם. משפחתה מעולם לא הסתבכה, ספק אם היא עצמה פגעה אפילו בזבוב, אז כיצד מעשה כה נבזי ושפל נכנס לעולם האלגנטי ומלא החן של ההחלקה על הקרח? למחרת, ביום התחרות ובצל הסערה, כשקריגן לא התחרתה והיה ספק גדול אם תתאושש עד לאולימפיאדה, הארדינג הפכה לאלופת ארה"ב.
תוך ימים ספורים נתפס התוקף. שמו היה שון סטאנט. סטאנט היה אחיין של דרק סמית'. סמית' היה חבר של שון אקרט. אקרט היה שומר הראש של הארדינג וחבר ילדות קרוב של ג'ף גילולי. גילולי היה בעלה המכה של הארדינג. והארדינג… אתם כבר יודעים מי היא הייתה.
אמריקה הייתה בהלם. שוב.
האם ייתכן שהנערה הזו שלחה אנשים והורתה להם לפגוע ביריבתה הגדולה? האם הקנאה אכלה אותה? האם היא הייתה מוכנה לעשות ה-כ-ל עבור "15 דקות התהילה" שלה?
התקופה שבין ינואר לבין אמצע פברואר 94' ותחילת המשחקים האולימפיים הייתה טרפת בלתי נגמרת. המשטרה בדקה, ה-FBI נכנס לתמונה, הארדינג נחקרה במשך שעות, כינסה מסיבת עיתונאים בה התנערה מכל אחריות וטענה כי זה תוכנן מאחורי גבה, ללא ידיעתה. כל אימון, כל צעד שלה מחוץ לבית, בכל שעה של היום, לווה בעשרות מצלמות ועיתונאים שעטו על הסיפור הכי חם במדינה.
אמריקה הייתה באקסטזה.
ב-25 בפברואר, התקיים הגמר האולימפי. הארדינג הייתה שם, כך גם קריגן שהחלימה. וכמו בסרט, כל מה שיכול להשתבש, השתבש. טוניה נקראה אל משטח ההחלקה בתורה, אך התעכבה דקות רבות כי השרוכים שלה הסתבכו ונקרעו. הקהל חיכה וחיכה... ולבסוף היא יצאה. לחוצה, משתמשת במשאף, מתוחה. היא החלה להחליק, אבל תוך זמן קצר של ניסיונות כושלים, נשברה ופרצה בבכי. השרוך לא תפס את הנעל כמו שצריך. היא הגיעה דומעת לדוכן השופטים, הסבירה במחנק את שאירע והתחננה לניסיון נוסף. בצעד נדיר, היא קיבלה צ'אנס נוסף. רק שאז זו כבר לא הייתה טוניה של ה"טריפל אקסל", גם לא קרוב לכך.
קצת אחריה, עלתה ננסי קריגן, עם הסיפור שכל אוהד ספורט אוהב – הקאמבק. הקהל קיבל אותה בתשואות, צרח בכל קפיצה שלה והשליך עשרות פרחים אל משטח ההחלקה בסיום כאות אהבה והערצה.
כמה דברים נקבעו אז. למשל שטוניה הארדינג סיימה רק שמינית. או שננסי קריגן, למרות כל מה שעברה, לקחה את מדליית הכסף הביתה אבל עדיין נראתה מדוכדכת ועצובה שפספסה את הזהב. רק שיש תוצאה גדולה בהרבה שנקבעה ביום ההוא: גמר ההחלקה על הקרח הפך בזמנו למשדר הספורט האולימפי הנצפה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב! לא ריצת 100 מטר, לא דרמה בבריכה, גם לא נבחרת החלומות של 92'. גמר החלקה על הקרח, בו סביר להניח כי רוב הצופים לא ממש הבינו או התמצאו בחוקים. זה גם לא שינה להם. זה הסיפור שמשך אותם לשם. אולי הם חשבו ששתיהן יתחרו ראש בראש, או שימשכו אחת לשנייה בשיער עד שתיקבע המנצחת. זו הייתה ההוכחה המזוקקת ביותר שסיפור טוב, לא משנה כמה רע הוא, יכול להפוך כל ספורט לפצצת רייטינג.
בחודשים שאחרי האולימפיאדה נמשכה החקירה סביב התקיפה, בסיומה כמעט כל המעורבים, כולל בעלה של טוניה, נשלחו לכלא. הארדינג הבהירה כי לא הייתה חלק מהתוכנית, אך הודתה כי ידעה על כך ולא מנעה את המעשה. הזכייה שלה באליפות ארה"ב 94' נשללה ממנה ונאסר עליה להתחרות שוב על הקרח. "המפלט" שלה נלקח ממנה, כך גם ההישגים, והיא הפכה לפרסונה נון גרטה באמריקה, בזמן שהיא מחפשת את דרכה ואף הופכת למתאגרפת מקצוענית. הברווזון המכוער הפכה לברבור מרשים – עד שהתרסקה לביצת האגם.
השנים שיבואו אחר כך יהפכו את הסיפור הזה לגדול מהחיים. תחקירים, תוכניות טלוויזיה, דוקו רחב יריעה, ראיונות אצל אופרה, השתתפות ב"רוקדים עם כוכבים" ואפילו סרט הוליוודי מצליח במיוחד וזוכה פרסים ("אני, טוניה"). כל אחד ואחת מהמעורבים בפרשה הפך, בדרכו שלו, לכוכב. לדמות קאלט בתסריט בדיוני ובלתי הגיוני, שאף סרט לא היה מצליח לכתוב ולספר, לולא התרחש במציאות.
אגב, אוקסנה ביול בת ה-17 מאוקראינה זכתה בזהב בגמר ההוא. אבל זה לא באמת משנה, כי זה הרי לא ממש חלק מהסיפור. סיפור שספק אם יש עוד כמוהו.
הפרק המרתק הזה נלקח מתוך הספר "סיפור אולימפי", המדרג את 50 הרגעים הגדולים בתולדות המשחקים האולימפיים. הספר זמין לרכישה בכל חנויות הספרים וכאן באתר הרשמי