ה-25 ביולי 1983, אגף אסירי העולם בכלא באר שבע. רגע לפני חצות שלושה אסירי עולם מסוכנים מצליחים להוציא לפועל את הבריחה עליה עבדו במשך חודשים ארוכים. הם לוקחים בגדים ישנים, סדינים ושמיכות שאספו, ומכינים לעצמם "סולם גנבים" מאולתר אבל מספיק ארוך וחזק. המטרה: לברוח מכלא באר שבע, אחד מבתי הכלא השמורים במדינה.
השלושה הם עטוואה אל טורי (26) וחברו סלמאן אבו מדיגם (29), שנשפטו למאסר עולם כפול; אלטורי הורשע ברצח ואונס החיילת ורד וינר ז"ל, ואבו מדיגם על רצח שביצע במהלך שוד. אם זה לא מספיק, לאחר כליאתם השניים הורשעו ברצח של אסיר בתוך כתלי הכלא. יחד איתם שותף לתכנית הבריחה מהכלא גם חברם, חליל אבו עמאר בן ה-28, שנשפט למאסר עולם על רצח.
"אני ועוד כמה סוהרים התרענו בפני בכירי הכלא על כך שאגף אסירי העולם לא מאובטח מספיק ושהמבנה בו הם נמצאים הוא בעייתי מאוד וקל לברוח ממנו. זה היה מבנה צה"לי ישן ורעוע מאוד שהיה מורכב מכמה חתיכות בטון", נזכר א', קצין בכיר לשעבר בשירות בתי הסוהר, ששירת באותם ימים כסוהר ואחראי משמרת בכלא באר שבע. "הזהרנו והתרענו שאסירים מסוכנים יברחו מהמבנה הזה, אבל כולם נפנפו אותנו וטענו שאנחנו סתם מגזימים".
השלושה ניצלו עד תום את הליקויים במבנה כדי לפרק את הברגים בגג ויצאו בקלות לכיוון חומת הכלא, כשחוץ מהירח המלא שהאיר את דרכם איש לא שם לב לנוכחותם מחוץ לתא. הסוהרים, כך התברר לאחר מכן, נרדמו או היו עסוקים באבטחת מבנים אחרים בתוך תחומי הכלא. השלושה לא חיכו יותר מדי וזרקו את החבל המאולתר לעבר החומה שהתנשאה לגובה של כשמונה מטרים, כשהם נעזרים ב"עוגן" שהכינו במסגריית הכלא והבריחו לתאם. הסוהר שפיקד על מגדל השמירה הסמוך ישן שנת ישרים, והם מיהרו לנצל את המצב, חתכו את גדרות התיל מעל החומה וקפצו אל החופש.
מיד לאחר מכן השלושה מיהרו להתפצל: אבו עמאר ברח לכיוון נבטים והסתתר במטעי היישוב, ואילו אבו אל טורי ואבו מדיגם נסעו בטרמפים לכיוון רהט. "כמה שעות לאחר מכן, כשגילו בכלא שהשלושה ברחו, כולם החלו להאשים אחד את השני. היו שם צעקות וזה הגיע כמעט עד למכות. באותו שעה זו הייתה בושה להיות סוהר בכלא באר שבע וכולם לעגו וצחקו עלינו. כולל מפקדים מבתי כלא אחרים", משחזר א', "זו הייתה תחושה ממש לא נעימה. זה הגיע למצב שבו רציתי לפרוש מהשירות ולעבוד כנהג מונית. כל דבר היה עדיף באותו רגע".
בריחתם של השלושה, באופן טבעי, הסעירה את המדינה כולה, ושלושה ימים אחריה אבו עמאר הסגיר את עצמו באמצעות בני משפחתו ישירות לידיו של סגן מפקד משטרת מרחב הנגב באותם ימים, חיים בן איון. אבו מדיגם ואל טורי הצליחו להימלט בסיוע בני משפחה וחברים, והגיעו מרהט לתל אביב.
"הם הסתפרו, התגלחו, קנו בגדים ונעליים, הרכיבו משקפי שמש והסתובבו חופשי בתל אביב. הם היו חמושים באקדחים מסוג ברטה, רימון רסס ושבריות. אני מניח שהיו להם חברים וקרובי משפחה שדאגו להם לאותה תחמושת", מספר היום רב נגד בדימוס, חיים דידי, ששימש באותם ימים כבלש והיה חלק מצוות החיפוש אחר השניים. "היה חשש כבד ואמיתי שהם יחטפו אזרחים ויחזיקו בהם כבני ערובה או ירצחו אותם. הם היו עבריינים מסוכנים וחסרי מעצורים".
(בצילום: הדיווח על בריחתם ומעצרם של האסירים מתוך "מעריב", 1985)
במשך חודש ימים ניסו במשטרה לאתר את השניים, בזמן שאלו ישנו בדירת מסתור בדרום תל אביב ממנה יצאו רק בלילות על מנת לרכוש אוכל ושתייה ולטייל להנאתם בחוף הים הסמוך. בכירים במשטרה שדיברו עם קרובי משפחה של השניים בניסיון שאלה יסייעו בהסגרתם, נתקלו בחוסר שיתוף פעולה וכל מאמץ לאתר אותם עלה בתוהו. זמן קצר לאחר מכן החליטו השניים לחצות את הגבול ולברוח למצרים מתוך הנחה ששם לא ייתפסו לעולם. "הם ראו שיש עוד ועוד שוטרים שמחפשים אחריהם, בעיקר בתל אביב, אז הם החליטו לברוח מעבר לגבול", מסביר דידי.
אבו מדיגם ואל טורי עצרו נהג מונית בדרום תל אביב וביקשו ממנו להסיעם לבאר שבע. בכניסה לתחנה המרכזית בעיר הדרומית הם עשו את הטעות הקריטית שתוביל למעצרם אחרי ששלפו אקדחים ואיימו לירות בנהג אם זה לא יסיע אותם לאזור מצפה רמון הסמוך לגבול עם מצרים. וכך, כחמישה קילומטרים דרומית למצפה רמון, השניים הורו לנהג לעצור, שילמו לו על הנסיעה וברחו מהמקום בריצה לעבר הגבול עם מצרים. "בדיעבד הבנו שהם תכננו לרצוח את הנהג, לגנוב את המונית, לנסוע עד לגבול ולחצות למצרים", ציין דידי.
למזלו של הנהג, השניים שינו את תכניתם ברגע האחרון, ואחרי שהאחרון חשד שמדובר באסירים המסוכנים שטרם נתפסו, הוא נסע למצפה רמון והתקשר למשטרה. "אני חושב שראיתי את האסירים שאתם מחפשים", הסביר הנהג בהתרגשות למוקדן המשטרתי, ובלשי משטרת מרחב הנגב, בסיוע גששים, מיהרו לאזור עליו הצביע נהג המונית.
"יש לך מזל שלא יריתי בך"
"הלכנו כל הלילה ברגל כדי לא לאבד אותם", נזכר דידי. "היינו חייבים למנוע מהם לברוח למצרים, ובשעות הצהריים ביום למחרת, הגששים הבחינו בסוכה מאולתרת שהוקמה על שיח שבור וגדול והם היו בטוחים ששני האסירים מסתתרים בתוכה". דידי והבלשים צעקו לעבר הסוכה המאולתרת אחרי שהבינו שהשניים אכן מסתתרים בתוכה, אבל אלה סירבו לצאת ולהסגיר את עצמם. "הבנו שהם חמושים ומסוכנים, ומיד אמרתי להם שהם מוקפים וכדאי שייצאו. חיכינו כמה דקות, צעקתי להם שוב ושוב, ובסוף הם החליטו לצאת מתחת לשיח ללא התנגדות ומסרו לנו את הנשק. אני מניח שהם פחדו שנירה בהם", נזכר דידי.
האסירים אותרו כשהם מותשים, רעבים וצמאים, ובדרך לחקירתם, לאחר שנעצרו, אבו מדיגם פנה לדידי ואמר לו: "יש לך מזל שלא יריתי בך". בהמשך העריכו גורמים במשטרה שעלות המצוד אחר שלושת האסירים עלה לקופת המשטרה כמה עשרות מיליוני שקלים, ובעקבות הבריחה הודחו כמה מבכירי הכלא, הנהלים חודדו ושונו, ומבנים חדשים ומאובטחים יותר נבנו בכלא המאובטח.
בשנת 2002 יצא אל טורי יצא לחופשה מהכלא ונרצח סמוך לקיבוץ משמר הנגב לאחר ששני אלמונים חמושים ירו בו שישה כדורים כנקמה על רצח צעירה שחוסלה על ידי החמולה שלו. בהמשך, צחוק הגורל נשמע היטב בין כתלי אותו הכלא לאחר שבמרץ 1986 נמלט ממנו סעיד אבו סולב בן ה-32 שהורשע בעבירות אונס חמורות ונידון ל-22 שנות מאסר.
גם הוא הצליח לאלתר חבל חזק עשוי סדינים, טיפס מעל חומת הכלא וקפץ לחופשי. כמה ימים לאחר הבריחה בלשי משטרת מרחב הנגב, ובהם דידי, איתרו את אבו סולב מסתתר בתוך מוסך בבאר שבע. "צעקנו לו שיעצור אבל הוא המשיך לברוח אז שלפתי אקדח, יריתי לו ברגל ועצרנו אותו", משחזר היום דידי. שנתיים לאחר מכן, ב-30 באוגוסט 1988, ארע עוד מחדל גדול בכלא באר שבע אחרי שהרצל אביטן, העבריין שנחשב למסוכן בתולדות המדינה, יצר אקדח דמה עשוי לחם, איים לירות בסוהר, ברח יחד איתו מהכלא ונלכד זמן קצר לאחר מכן.