"רגיש זה גנגסטה", יורה טונה, הראפר הישראלי מעיר הולדתי פתח תקווה. הוא כמובן לא הגה את המחשבה הזאת לבד, טונה הוא רק האחרון יחסית ברשימה די גדולה של ראפרים שבשנים האחרונות הרשו לעצמם להראות את הצד הרגיש שלהם - ובעצם נתנו לנו, הגברים "הרגילים", לגיטימציה להציף ולדבר על רגשות שצפים אצלנו.
לפני שנתיים בערך חוויתי שברון לב. זה לא דבר שקורה לי לעיתים קרובות, אז כמובן שקל זה לא היה. עד היום יש משהו אחד שלא עוזב אותי מאותה תקופה: "תשמח שיש לך את טונה, לנו היה את משינה", ניחם אותי חבר שגדול ממני בכמה שנים. וואו, כמה שהוא צדק; מוזיקה היא חלק די גדול מהחיים שלי, וקצת לא נעים להגיד אבל תודה לאל שלקניה ווסט נשבר הלב אי שם ב-2007, מה שגרם לו להוציא את האלבום שישנה את פני מוזיקת ההיפ הופ מבחינת ההכרה הזאת שגם לראפרים קשוחים יש רגשות. "גם זה יעבור" של טונה נחרש אצלי חזק באותה תקופה, וכך גם "קפה וסיגריה" של נצ'י נצ'. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי נאלץ לעבור את התקופה הזאת עם משינה.
ראפרים תמיד נתפסו כדמויות קשוחות שלא מדברות על רגשות, וכך גם אנחנו, הגברים הישראלים: חינכו אותנו ללכת לקרבי, כי זה מה יש, להיות טובים בספורט ולא במחניים, וכמובן משפט הקאלט ששוגר לעברנו בכל פעם שקצת התלוננו: "נו, מה אתה בוכה? מה אתה ילדה?". אז וואלה לא. אני לא ילדה. וזה גם לא שיש לי משהו נגד ילדות, אני פשוט בן אדם בוגר (עד כמה שאפשר, בכל זאת, אני בוכה בכל פעם מחדש כשאני רואה את מופסה מת). אני בחור בן 26 שמבין שגם לו יש רגשות. אם ג'ייזי, אותו אחד שבגיל 16 היה מוכר קראק ברחוב וכל החיים שלו שר על זה שלעולם הוא לא יתמסד הוציא שיר שבו הוא מתחנן לרחמים מאשתו, ביונסה, מודה בכל הטעויות והחסרונות שלו ומודיע קבל עם ויוטיוב שלא מגיעה לו מישהי כמוה, אז למה שלי יהיה אסור? היפ הופ היה בעבר מעוז הסטריאוטיפ הקלאסי של המאצ'ו הגברי, לא אשקר ואגיד שהוא נעלם לגמרי - אבל אם ג'ייזי הגדול הרשה לעצמו אז כנראה שכולנו יכולים.
מאז האלבום של קניה עבר כמעט עשור, ומהאלבום ההוא של ג'ייזי עברו כבר שנתיים, והיום יש כבר מספיק ראפרים שמביעים את רגשותיהם בעזרת המיקרופון. אם זה דרייק, שמספיק לו להכנס לסניף של בורגר קינג והמוכרת כבר תקבל שיר על זה שנשבר לו הלב כי הוא ביקש להוציא את העגבניה אבל היא שכחה, או אם זה החבר'ה הצעירים יותר כמו Juice WRLD, שהלהיט שלו, Lucid Dreams, חורש את גלגל"צ ואת הפלייליסטים בשירותי הסטרימינג. יודעים מה? הוא ספציפית אפילו קצת גורם לי להצטער שאף אחת לא שברה לי את הלב בתקופה האחרונה.
בגזרה הכחולה והלבנה יש לנו את טונה ששר על הסחרחורת שלו והתקפי החרדה שבאים ולא עוזבים. מה שהדהים אותי בשיר הזה, אפילו יותר מהכנות שלו, זו ההשפעה של השיר עליי ועל הסביבה שלי. מצאתי את עצמי יושב ומנהל שיחה על התקפי חרדה ולחצים עם חברים שלי. מתברר, כמה מפתיע, שהם הרגישו ועברו את אותם דברים בדיוק כמוני, פשוט בחיים לא העזנו לדבר על זה. ככה גם עם השיר שלו "רוק 30"; במשך שעות ניהלנו שיחות על הדיוק בשיר הזה, וזה מה שבעצם גרם לנו לשתף על החרדות שלנו מגיל 30 ההולך ומתקרב.
"כשצריך לשתוק, צורח. כשצריך לפרוק, שותק. או מתגונן כמו דפקט חסר ביטחון ולא מתאפק". אין שורה שאני מתחבר אליה יותר מזו שנצ'י שר. אתם מבינים? זה כבר לא רק "לב שבור זה לב שלם", זה חשבונות נפש עמוקים שבחיים לא חשבתי שאנהל עם עצמי, וזה הגיע בזכות אותה מוזיקה שלפעמים זוכה בתדמית הכי ילדותית שיכולה להיות.
"היום אני לא בסדר, מחשבות בעומס יתר. כן, למרות שאני גבר, לא תמיד אני חזק". טונה מתוודה ואומר את מה שכולנו מתביישים להגיד: לא תמיד אנחנו חזקים, וזה לגמרי בסדר. את השיר הזה יוצא לי לשמוע בימים בדיוק כמו שהיה לי אתמול, בפקקים חזרה הביתה, כשאני עייף. בעיקר מנטלית. האצבע כבר לוחצת אוטומטית על פליי כי אתם יודעים איך זה, צרת רבים - חצי נחמה. כשאתה עובר יום לא קל אין דבר שיותר עוזר לך ממישהו שצועק בשבילך את מה שיש לך להגיד ועוזר לך להגיד בעצמך את מה שאתה מרגיש.
יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור בשביל שבאמת נהיה פתוחים בנוגע למה שעובר עלינו, אבל זה כבר חלק מהתהליך שמתרחש ורק עניין של זמן. אומרים שגיבורי התרבות שלנו, אלה שאנחנו מעריצים, משקפים את החברה של אותה התקופה. אם בעבר צ'אק נוריס היה לסמל הגבריות, והגבר "הכל יכול", עכשיו יש לנו את טונה, בחור חביב מפתח תקווה שעובר התקפי חרדה, ואת נצ'י נצ' שנשבר לו הלב כשמישהי המשיכה קדימה אחרי שהוא היה החיים שלה. ככל שיותר גיבורי תרבות שלנו, מכל ז'אנר, יבטאו יותר את רגשותיהם - ככה אנחנו נרגיש הרבה יותר בסדר עם זה. אז לסיום, רק שמישהו יעבור אצל אבנר גדסי ויתן לו בפליי על קניה או טונה. חשוב שהוא יבין שבתקופה שלנו הגברים כבר לא בוכים רק בלילה.