לא מעט אנשים מרגישים לפעמים שכדורגל דומה למלחמה: השנאה, היריבויות, האמוציות, ואפילו הפחד במקרים מסויימים - אבל ההבדל העיקרי (טוב, אולי לא העיקרי, אבל הבולט) הוא שבכדורגל אפשר להפסיד פעם אחר פעם, ותמיד תהיה לך הזדמנות נוספת לנצח.
הפסדת? לא נורא, תמיד יש את הסיבוב הבא. אבל מה קורה כשהסיבוב הבא מגיע, וגם זה שאחריו, ושום דבר לא משתנה? עוד משחק, עוד סיבוב, עוד עונה ועוד הפסד. מתישהו כבר אי אפשר להשתחרר מההרגשה שהניצחון במלחמה המתחדשת הזאת לא יגיע לעולם.
כך עמדו הדברים נכון לבוקר יום שני הראשון של שנת 2022: ניצחון הליגה האחרון של מכבי חיפה מול מכבי תל-אביב נחגג חמש שנים לפני כן (כשהניצחון הביתי האחרון היה לפני תשע שנים). כן, שתי הפעמים היחידות בהן מכבי חיפה הצליחה לנצח את הצהובים ב-"סמי עופר" היו במסגרת גביע המדינה, והשנה בגביע אלוף האלופים. במילים אחרות: מכבי חיפה מעולם לא ניצחה את מכבי תל אביב במשחק ליגה ביתי באצטדיון סמי עופר "החדש", אותו מגרש בו מכבי חיפה מארחת את משחקיה כבר 7.5 שנים.
במשך השנים הארוכות בהן מכבי תל אביב שלטה על הכדורגל הישראלי (בצוותא עם הפועל באר שבע בעונות מסוימות), התחושה של אוהדי מכבי חיפה לפני כל משחק מולם הייתה שכל דבר חוץ מהפסד יהיה בגדר הפתעה מטורפת - וההפתעה הזו כמעט אף פעם לא התרחשה. גם אחרי שבעונה שעברה, בה הגיעו לסיומן עשר שנים נטולות אליפות והירוקים הניפו גביע - את היריבה השנואה בצהוב הם לא הצליחו לנצח, והתחושה הייתה שזה כבר הופך למשימה בלתי אפשרית.
והנה השבוע הבלתי-אפשרי התאפשר, ועוד בנסיבות הכי קשות ומתוקות שיש: אחרי שבשנתיים הקודמות החלה לבעבע ביציעים התחושה שאפשר לנצח את מכבי תל אביב, שאשכרה יש סיכוי ריאלי לעשות את זה, השבוע - לראשונה מזה עשור - מכבי חיפה עלתה למשחק נגד מכבי תל אביב בתחושה ברורה שהיא *אמורה* לנצח. הרי כל מי ששיחק קצת או מבין כדורגל, יודע שמכבי חיפה היום היא בלי שום ספק קבוצה טובה יותר ממכבי תל אביב, והאווירה הייתה בסימן של משחק גדול באמת.
פול האוס
ארבע שעות לפני המשחק כבר היו בחניונים שבסביבת האצטדיון לא מעט רכבים צבועים בירוק. שלוש שעות לפני שריקת הפתיחה כבר הגיעו למקום כמויות גדולות של אוהדים בצהוב לראות מקרוב את ההיסטוריה מתרחשת לנגד עיניהם. חצי שעה לפני עליית השחקנים אל הדשא, האצטדיון כבר היה מלא לחלוטין עם כמעט 30,000 איש. כולם כבר בפנים וכולם בהתרגשות שלא הייתה כאן כבר הרבה מאוד זמן.
מכבי חיפה פתחה את המשחק הזה כשהיא במקום השני בליגה ותל אביב ברביעי, אבל זה בכלל לא משנה: התחושה בסמי עופר הייתה של משחק עונה אמיתי, כזה שבו הגיע הזמן לשים סוף לרצף המתיש והמייגע של אי נצחונות ולפתוח דף חדש. לא בכדי כל הכרטיסים אזלו כבר לפני חודש, ועכשיו תזכירו לי מתי קרה דבר כזה בכדורגל הישראלי?
קציר העומר
מה שכן, הקאמבק הכי גדול שלא קרה ביום שני האחרון הוא של הבחור שעמד לידי ביציע (זה היה ערב נדיר בסמי עופר, בו כמעט אף אחד לא ישב) והחליט ללכת הביתה בדקה ה-75. צר לי בשבילו, באמת, כי האווירה הייתה מחשמלת. אולי זה מושג שהפך לנדוש בשנים האחרונות, אבל אין דרך יותר מדויקת לתאר את האטמוספרה בסמי עופר ברבע השעה האחרונה של המשחק הזה חוץ מחשמל. חשמל מרטיט ומרגש שמופק על-ידי עשרות אלפי אוהדים שקופצים, צועקים, שרים, עפים לשמיים ונוחתים שוב אל הקרקע רק כדי לוודא שזה באמת קרה.
מכבי חיפה הפכה בשלוש השנים האחרונות, ובמיוחד בחודש האחרון, לקבוצה שכיף לראות. כיף גדול להיות אוהד שלה. ולצד מוחמד אבו-פאני, שהעוצמות והניידות שלו מתחילות להזכיר את טל בנין בימיו הגדולים, וצ'ארון שרי, מספר ה-10 הכי מרגש שהיה פה מאז הבחור המתולתל שחגג יום הולדת על כר הדשא ממש לפני פתיחת המשחק (ראובן עטר מיינדו יו) - ברור שהאיש שרוב העיניים הופנו אליו ביום שני האחרון היה עומר אצילי. לא רק בגלל שהיריבה היא קבוצתו הקודמת בישראל, וגם לא רק בגלל הפרשה שהכתימה את שמו לפני כשנה וחצי.
אישית ממש לא הייתי מהאוהדים שקיבלו באהבה גדולה ובלב שלם את הגעתו של אצילי. יש דברים שאני לא רוצה ולא רציתי אף פעם להיות מזוהה איתם, ואם להתבסס על כמות איחולי ה'מזל טוב' שקיבלתי אחרי הזכייה באליפות, כמו גם על איך שאני באופן אישי תופס את עצמי, אני בהחלט מרגיש מזוהה עם מכבי חיפה.
מצד שני, הרי לעולם לא אפסיק להיות אוהד של מכבי חיפה, גם אם מתרחשים במועדון דברים שאני לא מסכים איתם. עומר אצילי הוא בעיני ממש לא מודל לחיקוי, אבל הוא גם לא נבחר ציבור ואינו משרת בתפקיד ממלכתי. גם אדם שהורשע בעבירה ושילם את חובו לחברה זכאי לחזור לעבוד ולהשתקם, כל שכן אדם שלא הורשע בשום עבירה מעולם. עומר אצילי רשאי להמשיך להתפרנס ולעסוק במקצוע שלו, אפילו שהמקצוע הזה עושה אותו מפורסם, וגם אם אני רואה פגם מוסרי בהתנהלות שלו. הרי אם הוא היה עוסק בכל תחום אחר, כנראה שלא היינו שומעים על האירועים מלכתחילה.
האימפריה חזרה
לזכותו של עומר אצילי יאמר שהוא הכדורגלן הכי מעניין בישראל כרגע, בראש ובראשונה, בזכות הכדורגל. מלך השערים של הליגה, מלך הבישולים, והשחקן הכי לוהט שדורך היום על הדשא בארץ. אצילי עלה למשחק מול הקהל העוין של קבוצת נעוריו והגיב בשני אסיסטים מרגשים בדרך לניצחון פנטסטי. סוג של נקמתו של מספר 7 שאוהדי מכבי תל-אביב מכירים היטב, גם אם מהצד השני, וגם אם מספר 7 הזה לא שלף אקדחים במהלך הערב.
3-2 ענק, פול האוס, האימפריה חזרה. אחרי האליפות בעונה שעברה, נותר לקופים רק עוד קוף אחד אחרון להוריד מהגב, וברבע שעה מטורפת הקוף הזה קפץ קפיצת בנג'י, וזה הרגיש לרגע כאילו הוא לא היה שם מעולם. זה היופי במשחק הנפלא הזה: הזיכרון של אוהדי כדורגל הוא קצר מאוד, לטוב ולרע, ולא צריך להיות נביא כדי לנחש שאפילו תיקו קטן במחזור הבא יוריד את כולנו לקרקע. אבל את ה-3-2 הענק הזה, המדהים הזה, ששבר את הנאחס ושם קץ ליותר מדי שנים כואבות - אותו לא נשכח הרבה מאוד זמן.