אתחיל בווידוי: אני, יעל שגב, פמיניסטית מדופלמת, חברה בלא מעט קבוצות פמיניסטיות, נצר למשפחה פמיניסטית, ואחת שכונתה לא אחת "פמינאצית" - קוראת לבן זוגי "בעלי".
אמשיך בהתנצלות: אני מנצלת את יום הכיפורים ואת ההזדמנות הנדירה שניתנה לי כדי להתנצל על כך בפני כל חברותי, ולהודות בפניהן שאני אפילו די אוהבת את המילה הזאת. בעלי. אנא סלחו לי.
נכון שהמשמעות של המילה "בעלי", קשה ומחפיצה, ובגדול היא אומרת שני דברים: שלבן הזוג שלי יש עלי בעלות, ואם זה לא מספיק, אז הוא גם הבועל שלי. זה שיש לו את הזכות לפלוש לגופי מתי שהוא רק רוצה. שאני, יעל שגב, הרכוש שלו.
יגידו אחרות שיש פה עניין אחר, ששפה יוצרת מציאות, ושאם אני אגיד עליו בפני אחרים ואחרות שהוא בעלי, אני למעשה אכריז בפני העולם שהוא הבועל שלי, ושאם אשתמש בחלופות, אני למעשה אקיים את השיוויון בינינו בצורה הכי פרקטית שיש. אבל יש עוד אלמנט שצריך להתחשב בו, והוא האלמנט של השפה איתה גדלתי.
מאז שאני ילדה חלמתי שיהיה לי את הדבר הזה - בעל. לא בעלים, לא בועל, גם לא בן זוג או פרטנר - בעל. בעל שיילך איתי לישון בכל לילה, שיבשל לי אוכל מפנק אחרי יום עבודה ארוך, ושייתן לי את ההרגשה שביחד ננצח את הכל.
רציתי להתהלך ברחובות בידיעה שבעלי הולך איתי, שהוא שם אם אני צריכה אותו - ולהפך. יותר מכך, רציתי להיות אשתו של מישהו. תקראו לי לחוצת חתונה, פסיכית או מה שרק תרצו, אבל אני רציתי בעל, ואז הגיע הבחורצ'יק הנחמד הזה - והוא מיד נראה לי כמו הבעל המושלם.
לא רציתי שהוא יהיה הבעלים שלי, לא רציתי שהוא יבעול אותי (בעצם פעמים כן...), רציתי רק להשיג את מה שלאחותי היה, ושלאמא שלי היה, ושליעל בר זוהר היה ושלאנג'לינה ג'ולי היה. זה מה שרציתי. כילדה לא הבנתי את המשמעות הקשה והמורכבת של המילה הזאת - רק רציתי לקוות שאני אמצא לי את החבר הכי טוב, שיהיה גם זה שאני שוכבת איתו ונרדמת אחר כך בזרועותיו.
בימים מבורכים אלה, בהם המודעות לשימוש בלשון נקבה עולה ועולה, ימים בהם אפילו שני הבנימינים שניצחו בבחירות התייחסו לבוחרים ולבוחרות שלהם, המילה "בעלי" נדחקת לאט לאט אל מחוץ ללקסיקון, לפחות במעגל החברתי שלי.
אבל שנייה רגע, וסליחה שוב פעם - אני באמת מעוניינת להמשיך ולהשתמש בה. אני רוצה לומר "בעלי, בוא ניסע לטייל בדרום"; או לומר לקולגה שלי "בעלי היה חולה, בגלל זה לא הצלחתי לבוא למסיבה שלך"; או "בעלי חתיך"; או "בעלי קרציה". בא לי על בעלי. האם זה באמת כל כך נורא?
אגב, מה עם המילים הנרדפות לבעלי? האופציות האחרות? "השפה העברית היא סקס-מניאקית" אמרה פעם יונה וולך וצדקה בטירוף, אבל היא לא תיארה לעצמה איזה חלופות גרועות מצאו למילה "בעלי" הכל כך שנויה כל במחלוקת. הנה כמה מהן:
"אישי": מילה פלצנית שנשמעת כאילו היא יוצאת רק מפיהן של נשים בנות 60 ומעלה שמספרות על הטיול הנהדר והמרתק בפרובנס: "אישי השתגע על הקשקבל!".
"רעי": מילה מבלבלת, לא סקסית, לא קלה ולא מתגלגלת על הלשון. "בתקופה האחרונה רעי מטפח את הצמחייה בגינה".
"בן זוגי": זוהי האלטרנטיבה הראויה והשגורה ביותר בפי הנשים, אלא שהיא מסורבלת ונשמעת גבוהה מדי "בן זוגי ואני לא נהנינו מהעונה האחרונה של משחקי הכס".
האם שווה להשתמש במילים שלא נוחות לנו בלשון רק כדי לא להשתמש במילה "בעלי"? התשובה היא כן. בתיאוריה. אבל בתכלס המילה מלאת המשמעות הזו - "בעלי" - נוחה יותר לכולן. גם לפמיניסטיות החזקות ביותר. אז בפתח השנה החדשה' ורגע לפני ששערי שמיים נסגרים אבקש מכן - סלחו לי. לי ולבעלי.