זה היה יום קיץ שמשי. אני רווק בן 23 בלי הרבה דאגות על הראש, עדיין גר אצל ההורים - נו אתם יודעים, בן זקונים. יושב עם אחותי בחצר, שותים קפה, מעשנים סיגריה. דור הסתלבט. ופתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, אמא שלי יצאה אל הגינה וקראה לאחותי להיכנס פנימה. הן סגרו אחריהן את הדלת. תכל'ס, זה לא משהו לא שיגרתי, חשבתי לעצמי, בטח ענייני נשים והמשכתי בשלי.
אחרי משהו כמו רבע שעה אחותי חזרה לשבת איתי בגינה - אבל משהו בפנים שלה השתנה, הרגשתי אותה ושאלתי מה קרה. היא יפנפה אותי באיזו תשובה שלאותה שנייה נראתה לי מספקת. לימים הבנתי שניסו לשמור עלי ולדחות את זה כמה שאפשר. בכל זאת, אני תמיד אהיה הילד הקטן שלה ועוד כשמדובר באמא שלי, מי שהיא ללא ספק עמוד התווך של המשפחה.
אבל זאת מחלה שאי אפשר להסתיר לאורך זמן, ואחרי כמעט שלושה שבועות מאותה ישיבה בגינה אחותי באה וסיפרה גם לי. כשמספרים לך דבר כזה אתה חוטף שוק וזעזוע, המוח מיד מתחיל לעבוד; מה עושים? איך עושים? אנחנו חייבים לנצח את זה! אין מצב שאני נותן לאמא שלי להפסיד למחלה הזאת. אנחנו ננצח את זה בכל דרך אפשרית.
ואז מתחילים את הטיפולים. וזה נוראי, בעיקר כל תופעות הלוואי שמתלוות לזה; השיער נושר, היא מרזה נורא, ימים שלמים בלי יכולת לקום בכלל מהמיטה, חוסר חשק לחיות, רצון לוותר ולעזוב. אבל אין סיכוי אמא, אין מצב שאנחנו נותנים לך לוותר. אנחנו עוטפים אותה חזק כל המשפחה, כל הזמן לצידה - מחבקים, מחזקים ובוכים, אבל הכי חשוב - אנחנו נלחמים ואנחנו ננצח את המערכה הזאת.
קשה בלי אמא בבית. בלי הבישולים והפינוקים שהיא תמיד מרעיפה, המילה החמה והעצה הטובה - זאת שמחכה לי כשאני חוזר מכל יציאה. לפעמים הסתכלתי מהצד ואמרתי לעצמי שזה נראה שבימים בהם לא טיפלו במחלה היא חיה יותר טוב מאשר עם בימים עם הטיפול. אבל את זה תמיד שמרתי לעצמי.
ואז הגיע היום בו שלחו את אמא לניתוח. זו הייתה כריתת חצי שד והוצאת הגוש. אחרי הניתוח הגיעו תוצאות הבדיקות והם אמרו שזה נגמר. זה מאחורינו.
אמא שלי לביאה. ניצחנו את המחלה ואפילו חגגנו את זה בדיוק בתקופת בר המצווה של הנכד הבכור. אמא הייתה מאושרת. וגם אנחנו, כל המשפחה. אבל אז משהו שוה לא הרגיש תקין. שוב סדרת בדיקות מסיבית ובאמת לא נראה סימן למחלה הארורה. אבל הטיפולים שהיא עברה גבו קורבנות - את מחלת הסרטן אמא אמנם ניצחה, אבל היא קיבלה שחמת שאוכלת אותה מבפנים, כבר יותר מעשור, ולנו הילדים והנכדים, נותר לשמח אותה בכל יום שנשאר.
גילוי מוקדם מציל חיים וזה כל כך חשוב ללכת להיבדק. אני מוודא שישתי נבדקת לפחות פעם בשנה. אין לנו זמן להתמודד עם עוד מחלה. ואני מפציר בכם שתעשו את זה גם אתם. תצילו את החיים של היקרות לכם. כן, גם אתם יכולים.
*** פורסם במקור כפוסט אנונימי בקבוצת הפייסבוק אבא פגום
השנה, בפעם הראשונה בישראל, הקידום והעלאת המודעות לסרטן השד יתבצעו על ידי גברים - מנהלי קהילת אבא פגום שורדים ביחד.
היוזמה הגיעה מהצעה שקיבלה הקבוצה מעידן רגף - ממייסדות קהילת האופנה "מאמשיק" ויחד הם חברו ליאנה דרום, נציגת קהילת "גם אני חליתי בסרטן השד" ובעלת רשת לחנויות אופנה לנשים חולות, וחן סוגבקר, מייסדת "הצודקת" - המקבילה הנשית לקבוצת אבא פגום. יחד רקמו כולם את הקמפיין החברתי - כל אחד בתחומו.
מטרת העל של הקמפיין היא העלאת המודעות לסרטן השד, גילוי מוקדם מציל חיים והנעה לפעולה – כלומר קביעת תור. קהילת אבא פגום התגייסה על מנת לקדם את העלאת המודעות בפן הגברי, ובמהלך העבודה על הקמפיין גילו מנהלי הקבוצה כי גברים רבים היו אלו אשר גילו את הגוש הראשוני (כן, גם בסיטואציות אינטימיות) אצל בנות זוגם ובכך עזרו בגילוי המחלה. בנוסף לכך, פנו מנהלי קבוצת אבא פגום לפייסבוק ישראל שנרתמו לקמפיין במגוון דרכים. כחלק מהעזרה הקימו קאונטר אשר נשים קבעו בדיקה יוכלו לסמן ולשתף כאן.
מנהלי אבא פגום: "לנו כגברים היה חשוב להעביר את המסר כי גם לנו כבני זוג יש מחויבות לבת הזוג שלנו וכי עירנות שלנו תיהיה חשובה לא פחות. הגילוי המוקדם מתבטא גם בסטטיסטיקה הארצית ולשמחתנו אנו רואים ירידה חדה בתמותה מהמחלה בכל שנה שעוברת".