שש שנים שירתי במשטרת ישראל בתחום הבילוש וחקירות הנוער, ואני גאה מאוד בפרט הביוגרפי הזה. "לשרת ולהגן" לא הייתה סתם סיסמה, אלא שליחות של ממש.
אבל לא תמיד אפשר להגן ולא תמיד ברור את מי אתה משרת. היו מקרים שחיפשתי מצלמה נסתרת כי חשבתי שעובדים עליי ודברים כאלה יש רק בסרטים, היו מקרים מצחיקים, והיו הרבה מקרים עצובים. עצובים מאוד. כאלה שנכנסים לך לנשמה ומשפיעים לך על החיים. זה קרה בעיקר במחלק שאחראי על פשיעת הנוער: במקרים רבים זאת פשיעה אכזרית, פשיעה של "רע מנעוריו".
הנה חמישה מפגשים עם פושעים צעירים שלא אשכח כל חיי.
1. קטין וגנגסטר
אחרי שלוש שנים בבילוש עברתי קורס הסבה לחקירות והגעתי למחלק הנוער. חשבתי שלא קל להתמודד עם הבוגרים של עולם הפשע, אבל הנה משהו שלמדתי: הפושע הבגיר הוא אדם חושב. כשהוא נתפס, הוא יודע לעשות את החישובים שלו -האם להודות ובמה להודות, האם ללכת לעסקת טיעון. העיקר שיהיה כמה שפחות זמן בפנים. אבל קטינים? הם מושפע מאגדות וסיפורים. חיים בסרט גנגסטרים.
כשהכרתי את אבי (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה הזאת) הוא היה רק בן 14 וכבר קטין מאוד מוכר. זה לא יוצא דופן – החבר'ה האלה עושים לעצמם שם בגיל 13-12 – אבל הגישה שלו הייתה בהחלט ייחודית. הילד פשוט התנהג כמו פרודיה על פושע: יושב מול החוקר בפוזה מתגרה, נשען לאחור בהפגנתיות. התשובות שלו היו וריאציות על "מי אתה", "למה מה תעשה לי" ו"אני לא פותח מול מניאקים", מלוות בתנועה קבועה של זריקת היד קדימה בזלזול מופגן.
הילד הזה ישב בחדר חקירות מול חוקר ועוד שוטר חמוש ששומר עליו, מניף את היד גבוה ודופק חזק על החזה. "פחחח, עוד שעה אני בחוץ, וואלה לא מודה". אוי, הטיפשות. הבגירים שחקרתי תמיד ידעו להבחין מה יש לנו ביד, מתי עדיף להודות ולקבל עונש מופחת. אבל אבי? הוא רק סיבך את עצמו יותר. לנו זה כמובן לא היה רע, ולו מנגד זה לא ממש הזיז.
בין חקירה לחקירה הפקידו אותי לשמור עליו והוא התגרה בי במכוון: "תוריד את ממני את העיניים, מה אתה רוצה תמונה? יאללה 'סתובב". הסתכלתי עליו וכבר לא ראיתי ילד בן 14 אלא תאונה בהתהוות. אחד שמתנת יום הולדתו ה-18 תהיה לעבור לאחריות של בילוש בוגרים, וגם שם יעשה הרבה מאוד שטויות.
באחת השיחות המאוד נדירות שלנו הוא אמר לי משהו שלפחות הכניס קצת היגיון בשיגעון שלו. "אני טוב לי המעצר הזה", הוא אמר ככה בסוד. "אני יוצא בחוץ פי עשר יותר טוב. כל מעצר אני מזיין יותר".
2. הוא עוד ישוב
קשה לתפוס את הרוע והטירוף שיכולים לצאת מנער, מילד. נתקלתי בפסיכופתים של ממש, ואני מזכיר – אלה ילדים בגיל בר מצווה (האמת היא שהיו גם בני 12 ומטה, אבל אותם אסור לעצור). אם אתה נשאר מספיק זמן במשטרה, אתה יכול לראות מפלצת גדלה לך מול העיניים.
אחד מאותם קטינים, אוראל, צבר כמות התיקים שיכולה למלא מדף בספרייה עירונית. הוא התעסק בסמים, הלך מכות, סחט באיומים, דקר, גנב, וחוץ מזה הפך לאבא לפני גיל 16. בכל פעם הגיע אלינו בגלל אירוע אחר, כל אחד קשה יותר מזה שלפניו. מה שהחל בכל מיני גניבות קטנות ועישון של סמים קלים עבר מאוד מהר לאלימות, ואז לאכזריות פרועה.
באחת המשמרות נשלחתי לעצור אותו על שוד של טלפון סלולרי. הבחור תפס ילד בן 11, קרע אותו במכות - בין השאר פתח לו את הראש - בשביל מכשיר שמכר אחר כך ב-200 שקל מקסימום. כשהגעתי לעצור אותו הוא היה הדבר הכי תמים בארץ. "מה, למה באתם אלי?", שאל. שנינו ידענו שהוא עשה את זה, אבל הוא בשלו: "אתם הורסים לי את החיים, סתם אתם באים אלי".
בחדר החקירות הוא לא הודה בכלום, כמובן. רק ישב שם ועשה פרצוף תמים. "תאמין לי, אני חף מפשע", אמר ודפק על השולחן ממש בזעם. עלינו זה לא ממש עבד, אבל בבית המשפט זה הצליח. הוא נענש, אבל לא ממש הורחק מהרחובות. וכמובן שהוא חזר אלינו שוב, על דקירות ועוד מכות. כל פעם עם הפרצוף התמים הזה, וזה לא היה פשוט, כי היו לו פנים רעות.
באופן אישי הוא נעלם לי כשעזבתי את המשטרה, אבל כעבור שנה שמעתי עליו שוב: אוראל נעצר לאחר שדקר אדם כמה וכמה פעמים. הקורבן היה אח שלו.
3. הוא לא כמו כולם
עוד אחד שגדל לנגד עינינו, נתי. הוא הסתובב בשכונה עם חבר'ה בני גילו שאהבו לעשות שטויות - גניבות, עישונים, כאלה. גם הוא נעצר פעם אחר פעם, וכל מעצר על סעיף חמור מזה שלפניו. אבל משום מה ראיתי בו משהו אחר, אולי בגלל שהוריו היו נורמטיביים. הוא עשה לי רושם של בחור חכם יותר, מוסרי יותר.
גם בחדר החקירות ראיתי אצלו משהו אחר. הוא התנהל בחוכמה, דיבר כמו אדם אינטליגנטי. פעם אחת, כשהבין שאין לו ברירה, הוא אפילו הודה בתקיפה שביצע. "אני לא יודע איך הגעתי לזה", אמר לאחד החוקרים. הסתכלתי עליו וראיתי דבר מדהים: הפנים שלו באמת שידרו צער. הילד הזה פשוט ישב מכונס בעצמו, סגור, הראש למטה והעיניים אדומות. "נשבע לך, פעם אחרונה שאתה רואה אותי פה", הוא אמר עם הרעד הזה בקול. "אין, וואלה, אני תופס את עצמי בידיים. באימא שלי". אני מודה, באותו היום האמנתי לו.
לא רק אני האמנתי. גם השופט האמין, ומהר מאוד נתי היה בחוץ. אבל במקום שילמד את הלקח זה רק נתן לו יותר אומץ. אז הוא חזר אלינו שוב, ושוב ושוב. ממש ראית את האבולוציה של הנער הזה, שהפך ללא פחות מפסיכופת - אם לא בהגדרה הפסיכיאטרית, אז לפחות בהגדרה שלי. האלימות שלו נעשתה הרבה יותר קשה, הרבה יותר אכזרית, הרבה יותר סתמית.
הבנתי באיחור שהבעיה שלו הייתה ההורים. כן, הם היו אנשים טובים, אבל הם תמיד הגנו על הבן שלהם והאשימו את כל העולם. את המשטרה שנטפלת אליו, את החברים שגוררים אותו, את בית הספר שנטש אותו. רק לא את התכשיט.
אחרי אחד המעצרים תפס את ההורים קצין הנוער. "יש לבן שלכם שתי אופציות", אמר להם. או שהוא ירצח וישב כל החיים שלו, או שירצחו אותו". הוא ממש התחנן שיעשו איתו משהו, אבל זה לא קרה, והנבואה של קצין הבילוש התממשה. נתי והחברים שלו רצחו נער אחר, רק בן 14. והכל בגלל ויכוח מטופש על סיגריה.
4. היא רצתה את זה
עבירות מין של קטינים נוטות לגלוש למפלצתיות מוחלטת, לאבדן מוחלט של מעצורים מוסריים. זה היה המקרה בתיק שהייתי מעורב בו רק לרגע, על תקן תגבורת לתחנה אחרת: מספר קטינים תפסו ילדה, הכו אותה כדי ואנסו אותה בזה אחר זה. אני עדיין זוכר איך הם ניסחו את זה בחדר החקירה: "כל אחד עשה עליה כמה סיבובים".
מצאתי את עצמי תופס את הראש, לא מאמין שזה אמיתי. אחד אחד הם נכנסו לחדר החקירות, ישבו שם בפוזה של גברים וסיפרו ש"היא רצתה את זה". אחד מהם אפילו אמר בגאווה, "מה אתה רוצה ממני? היא רצתה להרגיש שלושה גברים נותנים לה". בדיוק כמו שלמדתי בשיעורי הסבה לחקירות, שפת הגוף שלהם הייתה "פתוחה" - ידיים לצדדים, רגליים פשוקות לרווחה, ראש למעלה. גאווה, אין מילה אחרת. "מגיל 12 אני בקטע של אורגיות. בנות מתות על זה", אמר אחד מהם. אף אחד מהם לא מצמץ גם כשהחוקרת הראתה תמונות של סימנים כחולים ואדומים על גופה של הנאנסת.
אין לי מושג איך הסיפור הזה נסגר. העדפתי פשוט להסתלק משם.
5. איך לייצר פושע
שוטרי מחלק הנוער יוצאים מדי פעם לחיפושים בבתים של קטינים שהם קליינטים של המחלק. החיפושים האלה היו מבחינתי שיעור, הוכחה חיה לקשר בין עוני לפשע.
במקרה שצרוב לי בזיכרון הגענו לחיפוש בבית של קטין שהיה מעורב בקטטות, שוד וסמים. נכנסנו לבית של חדר אחד, מזוהם, צפוף ומלא ברהיטים מלוכלכים ושבורים. אמו של הנער הייתה חד הורית ובבית היו ילדים קטנים, אחד מהם תינוק לבוש חיתול ששכב לבד על מזרן זרוק על הרצפה. באוויר עמדו חום ולחות, הדלות צעקה מכל פינה. עבורי, אחד שגדל בישוב קהילתי מבוסס, זה היה הלם תרבות מוחלט.
יותר מהעוני הטריף אותי חוסר האכפתיות של האימא. על פי החוק, כל קטין שמעוכב לחקירה אמור להיות מלווה על ידי הוריו - אלא אם זה מפריע לחקירה או שההורה לא רוצה לבוא ומאשר לקחת את הילד. וההיא ממש לא רצתה לבוא. "קחו אותו, מצדי אתם יכולים להשאיר אותו אצלכם", היא אמרה בלי להתבלבל. גם הקטין שעוכב בחשד לסמים לא התרגש: "יאללה, בואו נעשה את זה זריז, יש לי תוכניות".
לפני שיצאנו משם ערכנו חיפוש בבית, פחות מתוך מחשבה למצוא דברים לא חוקיים ויותר כי חששנו לבריאותם של בני המשפחה. הרמתי את אחד המזרנים ומצאתי שם מושבה שלמה של מקקים. כדי למצוא אותה הרמתי את אחד הילדים, ששכב על זה כאילו כלום. שאלתי אותו איך הוא חי ככה, והוא ענה: "שחרר, מה אתה רוצה ממני".
כשיצאנו משם עם הקטין שלנו, הוא צעק לאימא שלו: "תחממי לי אוכל. אין להם כלום עלי. אני עוד מעט חוזר".