המארחת של המלון הובילה אותי דרך הלובי אל המעליות. היא לא הבינה מילה בעברית, או לפחות ככה היא טענה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במלון בארץ מאז אילת בשנה שעברה והפעם השנייה שלי במצטבר. מלון נורמן לא היה כמו המלון באילת. הוא לא היה כמו אף מלון שאי פעם הייתי בו – בארץ או בעולם. הוא הזכיר לי יותר מלונות שג'יימס בונד מסתובב בהם כשהוא עושה סיבובים באירופה. אני מניח שזה נשמע מדהים, אבל לא לי. כל הסיטואציה גרמה לי אי נחת. הרגשתי לא קשור.
הגענו למעלית והמארחת אמרה לי לרדת בקומה האחרונה, בפנטהאוז. נכנסתי לחדר מלא נשים, עיתונאיות ומתעניינות, שבאו לשמוע את ד"ר מאיה גז מדברת על סודות הפיתוי של הנשים הצרפתיות. כולן הסתכלו עליי בהבעה מבולבלת, כאילו שואלות אותי אם הלכתי לאיבוד אבל בלי להוציא מילה מהפה. אמרתי שאני הבחור שהגיע לראיין את ד"ר גז. מישהי כיוונה אותי הצידה, לפינת החדר, אל הד"ר. הצגתי את עצמי בפניה והיא לחצה לי את היד ואמרה: "אז אתה זה שהולך לספר לכל הגברים את סודות הפיתוי של הצרפתיות".
מסז' הקסם המסתורי
הערב הזה התקיים במסגרת "שבוע הקולינריה הצרפתית" של בית הקוניאק קורבזייה. הוא נערך השנה בפעם הרביעית, למרות שאני איכשהו פספסתי את השלוש הראשונות. "ערב שכולו סיור אינטלקטואלי וחוויתי לארץ הבגט, הקוניאק והעושר התרבותי", נכתב בהזמנה. האירוע המרכזי, ההרצאה של ד"ר גז, תואר שם בסדרת שאלות כמו "כיצד מתחזקות הצרפתיות את הבעלים שלהן כמאהבים?" ו"מהם מקומות הבילוי הסודיים של נשות צרפת?". כל כך הרבה מילים, כל כך מעט קשר לחיים שלי.
חוסר הנחת שלי מהסיטואציה נובע מהמקום שגדלתי בו. כל הקונספט של פנטהאוזים יוקרתיים במלונות בוטיק, עם מארחות שלא מבינות מילה בעברית, זר לי מאוד בתור הילבילי מהגליל העליון, הפריפריה של הפריפריה. גדלתי עם אבא בריטי, במקור מבירמינגהם, בירת התעשייה והברזל של אנגליה. הוא הכניס הביתה את מיטב המסורת האנגלית, שמסתכמת בצפייה אדוקה בענפי ספורט אגרסיביים ואלכוהול עממי, שזאת דרך יפה להגיד "לראות רוגבי ולשתות בירה". תרבות בשבילי זה הסרטים של מונטי פייתון או המוזיקה של לד זפלין ו-The Who. תרבות בשבילי זה לראות את הקבוצה שלך בפרמייר-ליג מפסידה כל שבוע עד שהיא יורדת ליגה, את נבחרת אנגליה מפשלת כל מונדיאל ולהשתגע מרוב עצבים. זה לשתות בירה הולנדית מפחיות ולאכול שעועית אפויה על טוסט לארוחת ערב. זה המקום שממנו הגעתי, והנה אני בדרך לראיין ד"ר לתרבות צרפתית.
לפחות עשיתי את כל המאמצים לשמור על סטנדרט גבוה. לא שהצלחתי במיוחד: כל נסיון שלי לא להתנהג כמו איזה חוליגן הסתיים בכישלון נוראי. רגע השיא היה כנראה כשהנחתי כוס על השטיח. החלונות כמעט התפוצצו מההשתנקות שהייתה בחדר. אבל ככה אני לומד, בדרך הקשה, כל החיים. לא מבין ניואנסים, חייב תמיד ללמוד דרך הרגליים.
אבל הקטע עם הכוס נתן לי לפחות כיוון לשאלה הראשונה שלי לד"ר גז.
באמת כל כך קל לפתות גברים בעזרת אוכל?
"אני אמנע מהקלישאה שהדרך לליבו של גבר עוברת בקיבתו. אני כן אספר לך שאחת מדרכי הפיתוי של הנשים הצרפתיות היא הדרך שבה הן מכינות את האוכל – לאו דווקא מה שהן מכינות. כשגבר בה הביתה עצבני אחרי יום עבודה, האישה הצרפתייה מחכה לו בבית. היא לוקחת אותו אל הכורסה הישנה, מביאה לו סוודר ואיזה אפריטיף נחמד לשתות. היא מסדרת הכל יפה, היא עושה חשק. זה החלק הכי חשוב, כי כשזה נראה יפה זה עושה חשק. זה חלק בלתי נפרד מהפיתוי עצמו".
קבלת פנים יפה? לא מוגזם לקרוא לזה אמנות פיתוי?
"לא, אין פה שום אמנות. יש פה תרבות, תרבות התנהגותית של נשים צרפתיות. זה בדם שלהן. ילדה שנולדה בפריז רואה את זה בבית, זה חלק מהחינוך שלה, זה חלק ממה שאמא שלה מלמדת אותה. תבין, זה לא ברמה של לבוא פיזית ולפתות, זה בניואנסים. סוד הפיתוי של הנשים הצרפתיות, זה כשגבר לא מודע לזה שמפתים אותו".
אחד המלצרים שאל אותי אם אני רוצה משהו לשתות. אמרתי לו "ברור", כי מעולם לא סירבתי לאכוהול. הוא הביא לי קוקטייל מאוד אלגנטי, מהסוג שאתה לא יודע אם אתה אמור לשתות או להעלות תמונה שלו לאינסטגרם. הייתה בו קליפה של תפוז. אבל מה, טעים. אולי הקוקטייל הכי טעים ששתיתי אי פעם. אינסטינקטיבית הסתובבתי אל הד"ר ואמרתי לה: "בוא'נה זה טוב החרא הזה".
אין, אני בשל להופעה בארמון האליזה.
אז הסוד הוא בניואנסים?
"כן, אבל לא רק בניואנסים. יש פה גם אלמנט של מסתורין. היית רוצה לדעת הכל על אשתך, נכון? תחשוב שיש דברים שלעולם תדע עליה. זה איזה מין טרדה כזאת שאתה כל הזמן מנסה לפתור אותה – מה שנקרא בצרפתית 'Je ne sais pas'. יש דברים שאתה לא מודע אליהם וזה משאיר אותך דרוך. אתה בכוננות, כי אתה לא יודע מה אתה מפספס. לגברים בדרך כלל לא מפריע שיש משהו שהם מפספסים, אבל כשזה מגיע אליהם הביתה - ספציפית למי שהם מכניסים למיטה - הם רוצים לדעת הכל. זה האדם הכי קרוב אליך, זה טבעי".
גברים מישראל, נשים מנגה
כמו הכל בחיים, לקח לי קצת זמן להבין על מה הד"ר מדברת. רק מלהסתכל על הפנטהאוז, סביבה שהייתה כל כך זרה בשבילי, אפשר היה להבין שהבסיס לפיתוי אפקטיבי נמצא במקומות שאתה בכלל לא שם לב אליהם. למראית עין זה שילוב של סטנדרט גבוה ואסתטיקה מרשימה, אבל זה גם מידה מסוימת של מיסתורין – קצת כמו הקוניאק של קורבזייה שהערב הזה נערך בחסותו.
קורבזייה הוא מוסד צרפתי כל כך יוקרתי שנשים מתבשמות בקוניאק – תרתי משמע. לוקחות את הזרת, טובלות אותה בעדינות במשקה ומעבירות אותה על הצוואר. בצעירותי, קורבזייה היה מה שראפרים שפכו בקליפים שלהם כדי להראות שהם שוחים בכסף והעולם על הזין שלהם. אף פעם לא התחברתי לזה, לא ראפ ולא לשפיכה של אלכוהול – אבל אני הייתי מטאליסט וגם קצת אלכוהוליסט. הד"ר הפנתה את תשומת לבי לצורה של הבקבוק, איך שהוא נראה – הצוואר הארוך שלו והבסיס העבה. לבקבוק הזה הצרפתים קוראים ז'וזפין, על שם אשתו הראשונה של נפוליאון. הצורה שלו היא מחווה לאישה - למחוך המהודק, לעכוז, לסמל הפיתוי הנשי. שוב, מה שמשנה זה לא מה שרואים אלא מה שלא. הסוד הוא באמת במיסתורין.
אז מה הדבר העיקרי שנשים ישראליות יכולות ללמוד מצרפתיות?
"שאלה קלה. הכל".
הכל זה הרבה. תני לי את הטופ 3.
"טיפ ראשון: Don’t Bitch. גבר לוקח אותך לדייט, אל תתלונני. לא על האוטו שלו ולא על איך שהוא נראה. תפרגני, תחייכי, אבל אל תתמסרי. תשאירי את המרחק, אפילו בשפה. תתני מעצמך, אבל לא יותר מדי.
"טיפ שני: לא להיות עשויה מדי. השיער נופל קצת, לא נורא. המייק אפ לא מושלם, לא נורא. יש חן בטבעיות הזאת. זה נורא מתאים לגברים ישראלים, הם רוצים לצאת אישה אמיתית ולא בובת ברבי.
טיפ שלישי: גברים לא אוהבים לצאת עם נשים שאין על מה לדבר איתן. צרפתיות משקיעות באינטלקט שלהן, הן יודעות על כל מה שקורה בסביבה. הן מאוד מחוברות לאקטואליה".
מהם היתרונות של הגבר הישראלי, ואת לא חייבת סתם להמציא?
"שהוא נורא גברי, ברמת השרירים. הם נורא חטובים ומחוברים לצד הגברי שלהם. הגברים הצרפתים הם נורא רומנטיים אבל הם לא גבריים פיזית, בגלל זה הם הולכים תמיד עם חליפות".
ומהם החסרונות של הגבר הישראלי, חוץ מהכל?
"חוסר העדינות. חוסר ההבנה ללב האישה. הגבר הצרפתי אמנם גברי הרבה פחות, אבל הוא מרשה שישחקו איתו את המשחק. הגבר הישראלי תמיד על המשמר ומאוד עסוק בלהיות גבר. הוא לא נותן לעצמו להיסחף ולעוף".
ועכשיו להפוך בחזרה לדלעת
כשהגעתי לפנטהאוז במלון נורמן לא הבנתי מה אני עושה שם. הרגשתי לא קשור, תקוע. הייתי סקפטי לגבי כל הערב הזה, אפילו ציני. הכל נראה לי מזויף. אבל בסופו של דבר הבנתי שזה הכל חוץ ממזויף: זה עניין תרבותי. עניין של סטנדרט גבוה, של אסתטיקה מרשימה וכנראה גם כמה קוקטיילים מעולים. בסופו של דבר, הבנתי, זה קטע צרפתי. אותו קטע צרפתי שד"ר גז מרצה עליו.
בסוף הערב חזרתי הביתה עם שתי עוגיות מקרון בצבע סגול. אכלתי אחת והחלטתי שאת השנייה אשמור לאשתי, שתיקח לעבודה מחר בבוקר. שמתי אותה במקרר, בין הפחיות של הבירה ההולנדית והשאריות של השעועית האפויה.
*רוצים לפתות את החברה בעצמכם? קבלו מתכון חושני לקוקטייל "נשיקה צרפתית", שיוגש במסעדת פופינה:
40 מ''ל קורבזייה VS
10 מ''ל ביטר מרטיני
30 מ''ל מיץ אננס
10 מ''ל סירופ פסיפלורה
15 מ''ל מיץ לימון
הכנה: מזיגת כל המרכיבים לשייקר. שקשוק אגרסיבי ומזיגה לכוס גבוהה.
ד"ר מאיה גז היא חוקרת ומרצה בתחומי זהות ותרבות צרפת. היא מעבירה כיום את סדרת ההרצאות "הסודות הצרפתיים" על הקולינריה, התיירות והתרבות הצרפתית על כל היבטיה