בשעה טובה: עונת הכדורגל לשנת 19/20 הגיעה לסיומה, למרות שבינינו היא נגמרה עוד לפני שהיא התחילה. אם להיות מדויק יותר - זה קרה ברגע שולאדן איביץ', מאמן מכבי ת"א, לא ברח אחרי הנפת הצלחת הראשונה בעונה שעברה כמו שעשו קודמיו בתפקיד - המחמירים יגידו שהעונה הנוכחית נגמרה כבר בינואר, אחרי שיונתן כהן ניצח את מכבי חיפה בסמי עופר 4:3 - אבל ברור שאי אפשר היה להכריז על סיומה באופן רשמי, אז מנהלת הליגה הטריחה את כולם לשחק בשביל שנוכל לסמן וי ולהתקדם אל העונה הבאה.
על הנייר זו הייתה אמורה להיות עונה מושלמת עבור הצהובים מתל אביב: אליפות ללא הפסד בליגה, המשך השליטה ביריבות העירונית, פריחה של שחקני בית כמו דן גלזר ואילון אלמוג (כולם הבינו, חוץ מאיביץ' כנראה, שצריך לשחק הרבה יותר) והקאמבק המשוגע על חיפה בסמי עופר.
אני די בטוח שאם תפתחו היום את מגילות המכבים, תגלו שכל הסימנים האלה אמורים לקרב אותנו צעד אחד קדימה אל עבר ביאת המשיח - ולשם שינוי אני לא מדבר על ערן זהבי.
אבל אז הגיע הנגיף המטונף ששיבש את חיינו, ובמקום סיבוב אליפות ברחבי הפלייאוף העליון, קיבלנו משחקים בטלוויזיה. בתור אוהד שרגיל להגיע לפחות פעם בשבוע לכל אצטדיון שהקבוצה שלי (הבנתם כבר מי זאת נכון?) משחקת בו - כשמחייבים אותך לראות את המשחקים בטלוויזיה אתה מתקשה להתרגש מהחוויה כמו במגרש, ואתה לא יכול לעודד, לשיר, לצעוק ולצרוח בבית. כאילו, אתה יכול, אבל זו לא ההתנהגות שמתאימה לסיטואציה. זה כמו שתצפרו למישהו שלא מתקדם ומזדחל בתור - אבל בסופר.
עכשיו אם כל זה לא מספיק, במנהלת רצו לתבל את האווירה עם סאונד של קהל ממשחקי עבר, אבל בסוף קיבלנו שירים של הפועל באר שבע במשחקים של מכבי ת"א ושירים של מכבי חיפה במשחקים של ב"ש. במצב כזה עדיף כבר לראות כדורגל על מיוט. איזה מביך.
גם במגרש המצב לא היה טוב יותר: מאז חזרת הליגה אחרי מתקפת הקורונה יצא לי להיות בשני משחקים בבלומפילד המשותק. נגד הפועל ב"ש ואמש בדרבי. אמנם בהתחלה אני מודה שהתרגשתי, כנראה מהגעגוע, כי במהלך המשחק עצמו ההתרגשות הזאת פשוט נעלמה, ולמרות שכבר ידעתי את זה - ברגעים האלה בדיוק הגיעה גם ההבנה עד כמה רחש הקהל הוא חלק הכרחי ובלתי נפרד מהמשחק.
גם אם תשאלו את השחקנים עצמם, הם בטח יודו שלא משנה כמה הם ינסו - זה בלתי אפשרי להגיע לרמת משחק גבוהה כשמסביב שומעים רק את הצעקות בסרבית של איביץ' והלחץ שהקהל מייצר (יחד עם האדרנלין שמגיע איתו) פשוט לא קיים.
אצלי זה הרגיש כאילו הכבל שהיה אחראי להזרמת הרגש לכל חלקי הגוף פשוט התנתק. שום דבר לא מתקרב לרמת הריגוש שמגיעים אליה כשהכדור פוגש את הרשת ומשחרר רעש מחריש אוזניים באצטדיון מלא אוהדים.
כמובן שגם פרשיית השחקנים והקטינות האפילה גם היא על העונה כולה. שונאי מכבי (ויש כאלה בשפע בלי ע' הרע) אוטומטית ניסו להדביק את המילה "כתם" לעונה מדהימה כולה מתוך נסיון להקטין את ההישגים על הדשא. ואני? אני עדיין לא חושב שזו ההגדרה הנכונה, אבל זה בהחלט משהו שכל מכביסט ירצה לשכוח. קשה להתרגש מניצחון ליגה כשאתה יודע שלמחרת רוב הסובבים שלך יתעסקו רק בעדויות השחקנים ויתעקשו איתך אם הם ידעו או לא ידעו.
ברשותכם, לא אכנס לעומק פרטי הפרשייה, כי לצערי, במועדון כמו מכבי ת"א (או בכל מקום אחר בעולם), זה פשוט לא משנה - אין שום מקום לאירועים בסגנון הזה. וזה לא אומר שצריך לשנוא אותם או לקלל אותם אבל כן צריך לדעת לגנות את המקרה. בתור אחד שמונע בכדורגל בעיקר מרגש - זו הייתה עוד סיבה להתנתק מהסיטואציה, עדיף אדישות מאשר אכזבה.
View this post on Instagram
אז הייתי אתמול בבלומפילד, ולמרות שניסיתי נורא להתרגש, זה פשוט לא קרה. ניסיתי לחגוג בגולים, ניסיתי לחגוג בשריקת הסיום אבל משהו פשוט לא התרומם. פוסטים בפייסבוק, חפירות בטוויטר וסטוריז באינסטגרם - גם זה נחמד והכל, אבל זה לא מספיק. איפה הטירוף? איפה שירת האוהדים? והכי חשוב: איפה הקללות להפועל? שמחתי אתמול כי ידעתי שהייתי אמור - אבל זו שמחה שהגיעה מהמוח ולא מהלב.
אני בעיקר מקווה שאחרי הפיילוט הנוראי הזה, גם מי שתמך ברעיון של כדורגל ללא קהל הבין את הטעות, ושבעונה הבאה המשחקים לא יחזרו לפני שתותר התקהלות. אם נדמיין לרגע שהכדורגל הוא סוג של בלון - אז האוויר החם שבפנים הוא האוהדים. בלי אוויר לבלון אין תכלית והוא פשוט חתיכת גומי מרוקנת ודי עלובה. פשוט ככה: אין קהל אין חגיגה.