בשנה האחרונה עולם הספורט והתרבות כולו נאבק על חייו עם פירורי הופעות בזום, אירועים בחצרות הבתים, משחקים מול אצטדיונים ריקים ומה לא. ההודעה האחרונה של משרד הבריאות על אישור הכנסת קהל למגרשי הספורט עד לכמות של 500 איש בכל אצטדיון הייתה אמורה להיות יריית הפתיחה של החזרת החמצן לעולם הספורט - ולחמצן הזה קוראים קהל. קוראים לו אוהדים.
האוהדים, אתם, מעלים את רמות הריגוש באצטדיון, את משמעות המשחק ואת ההזדהות של השחקן עם הקבוצה שלו. אוהדים, וזה לא סוד גדול, הופכים את המוצר הסינטטי אליו הפך הכדורגל בשנה האחרונה לחוויה רגשית וייצרית, משמרים את מהות וזהות המועדון, ובעיקר מכניסים המון רגש - ואת זה אי אפשר לעשות מרחוק.
אכתוב זאת מניסיון אישי; אין שחקן, אמן או פרפורמר באשר הוא שיכול להתעלות ולהגיע לאותם רגעי שיא בקריירה ללא קהל, בטח לאורך זמן. אמנם יש פה ושם שחקנים שנוח להם והם פורחים בלי הלחץ מהיציעים - אבל זה רק בגלל שהם חלשים יותרבאופי ולא להפך.
שחקנים גדולים מתעלים מול קהל, מעלים הילוך, דורשים מעצמם יותר, ורוצים להוכיח מי בעל הבית האמיתי בזירה הזו. הם אוהבים את הפידבק המיידי ואת התשואות אחרי מהלך גדול, וכמובן רוצים להוכיח הרבה יותר אחרי טעות שגוררת תגובות הפוכות.
אז איך זה שדווקא ברגע הזה מנהלת הליגה הודיעה בשם הקבוצות המקצועניות ובניגוד לכל היגיון שהיא לא מעוניינת להכניס קהל לאצטדיונים? הרי האוהדים האמיתיים מתגעגעים לטקס הקדוש של יום המשחק מהרגע שהם קמים בבוקר דרך הכניסה לאצטדיון ועד לשריקת הסיום - וכאמור גם רוב השחקנים מתעבים את התחושה של לשחק מול כיסאות ריקים.
נגד כל היגיון? ובכן, מתברר שדווקא יש לא מעט היגיון בשיגעון, והרי אנחנו במדינת ישראל, וגם כוונה טובה מובילה בסוף לברדק עצום; ראשית, יש קבוצות שיש להן אלפי מנויים - אז איך יוחלט מי ייכנס ומי לא? מי יחליט? וכמה אוהדים בעלי מנוי שנתי יתבעו את הקבוצה שלא איפשרה להם להיכנס?
שנית, יש קבוצות שהקהל "השרוף" שלהן יפגין מחוץ לאצטדיון בזמן המשחק ויוביל להתקהלות שתייצר הרבה יותר נזק מתועלת. הלאה, מה לגבי הקבוצות הקטנות יותר? בטח בליגה הלאומית (השנייה) שצריכות לנהל אירוע מורכב מבחינה טכנית של מכירת כרטיסים מראש, הפרדה ופיקוח ברמה שהן כלל לא רגילות אליה.
מעבר לכל זה, חוקים שכוללים ישיבה מוחלטת ללא אפשרות לקום מהכסא בזמן משחק כדורגל היא על גבול העינוי עבור מרבית האוהדים. אנחנו לא בתיאטרון. אלא אם כן מסי, רונאלדו או אמבפה באיזור - ואז זה בהחלט קונצרט של כדורגל. אבל ברצינות, הספונטניות, העידוד והתגובות למה שקורה במשחק הם הבסיס של כל אוהד כדרגל. ולכן זה מועד לכישלון מראש.
ההחלטה לחכות שבועיים או שלושה ואז להציג מתווה נכון יותר היא החלטה נכונה בעיני, אבל החלומות על שליש אצטדיון מלא בתוך שבועיים הם לא ריאלים במדינה שכל חג שמתקרב מעלה את רף ההדבקה בצורה משמעותית (הלוואי ואתבדה), וכמובן שכיפופי הידיים מול משרד הבריאות החלו במרץ השבוע, ואם לא ימצאו פתרון ביניים כולם ייצאו מופסדים, כי הבעיה היא שבינתיים שכחו משהו אחד מהותי - לתווך את זה לקהל, לאוהדים, למקור החמצן עצמו. התחושה היא שהקהל בשנה הזו הפך בגלל הנסיבות לאחרון בשרשרת התרבות והספורט.
זה היה לגיטימי בחודשים הראשונים של התפשטות המגיפה, כי קודם כל היו צריכים לקיים אימונים ומשחקים בצורה ראויה. אבל עכשיו? עכשיו הקהל צריך להרגיש ולדעת שהקבוצות, השחקנים והמינהלת באמת הופכים עולמות בשבילם. רשת הביטחון שהממשלה נתנה לקבוצות עד שהקהל יחזור לא תהיה כאן לנצח, וראשי הענף צריכים להתחיל בפעילות "מחבקת" (יחסית לימי הקורונה) שמעודדת, מסבירה ומתווכת לקהל הכדורגל את ההחלטות שמשפיעות ישירות עליהם.
כן, להסביר לאוהד שיושב מתוסכל בבית מדוע הדחייה הקטנה הזו אמורה לתת רווח גדול יותר לקבוצות ולקהל בהמשך ולהתחיל בפעילויות שיווקיות ומעוררות של השחקנים שמחכים לקהל. אסור להתרגל לשקט הנוראי שיש באצטדיון, למה שלא יכולתי פעם לדמיין כשחקן פעיל ומתרחש מול עיני כפרשן של המשחק המרכזי של ליגת העל.
לכן, הקבוצות וראשי המנהלת צריכים להכריז בהקדם: הקהל הוא החמצן של הספורט, והמלחמה הגדולה הבאה שלנו היא להחזיר אותו למגרשים ובתנאים הנכונים, כי בלעדי הקהל הכל אמנם פשוט יותר לתפעול - אבל זה קצת כמו לתחזק גוף ללא נשמה.
המטרה הבאה שלנו היא שהדרבי התל אביבי הבא יהיה סוער גם ביציע; שמכבי חיפה תנסה לקחת אליפות ראשונה בסמי עופר מול הקהל שצמא לצלחת הזהובה כבר עשור; שבית"ר ירושלים תוכל להתפאר בקהל שמעודד ומשתיק גזענים; ושאצטדיון טוטו טרנר בבאר שבע יהיה השחקן ה-12 של הפועל המקומית. כמה פשוט וכמה מסובך.