״היום בו נוגה שלי נולדה היה היום המאושר בחיי. היא הייתה הילדה הכי יפה שראיתי, תינוקת ארוכה ושקופה עם עיניים כחולות ופה קטנטן וורוד. היא נראתה כמו בובה, כל כך סימטרית ומדויקת. נוגה גדלה להיות ילדה של אבא, תמיד צמודה לי לרגל, מחזיקה לי את היד, צועקת "אבאל׳ה!" כשמשהו קורה לה, תמיד רק אבאל'ה. ואני הייתי משוגע עליה. בשנים הראשונות הייתי יושב ומביט בה נדהם, לא מאמין שהדבר המושלם הזה שלי.
כמה אהבתי אותה וכמה שמרתי עליה, באלף עיניים ורגליים וידיים, הגנתי כמו שומר ראש מגושם ומאוהב, כמו שרק אבא יודע. ביום שנולדה נשבעתי שדבר רע לא יקרה לה כל עוד אני חי. נשבעתי, אבל אכזבתי אותה ואכזבתי את עצמי, ומאז כלום כבר לא חשוב.
בגיל 12 נוגה חזרה הביתה מבית הספר והודיעה לי בהתרגשות שיש בן בכיתה שלה שהיא אוהבת, ושהוא הציע לה חברות. היא הייתה בעננים ופטפטה על הרגשות שלה בלי סוף. אני זוכר שבהיתי בה מהופנט, היא נראתה כמו מלאך קטן כזה שמרחף מעל כולם, מגלה לראשונה בחייה מה זאת אהבה.
אבל יום אחד נוגה הפסיקה לדבר והתכנסה עמוק אל תוך עצמה עד שכמעט לא הצלחתי לראות אותה, וגם ברגעים הנדירים שהוציאה את הראש מן המחבוא, לא זיהיתי אותה. לא זיהיתי את הילדה שלי, בשר מבשרי ונשמתי. הסתובבתי כמו סהרורי, אובד עצות. ניסיתי לדובב אותה ולדבר איתה אבל כלום - דממת מוות, כאילו נשבעה בינה לבין עצמה לשתוק.
אחרי ימים ארוכים של ניסיונות עקרים - נשברתי, נכנסתי לחדרה והתחלתי לבכות. לא איזו דמעה קטנה, אלא בכי נוראי, התייפחות קורעת לב. לפרץ רגשות כזה היא לא הייתה ערוכה והאמת, שגם אני לא. נגה נשברה ובכתה, ובקול סדוק סיפרה לי את הסיפור שיהפוך למציאות של אימה עבורי.
"במשך שלושה חודשים נאנסה הילדה שלי במקלט של הבניין הצמוד לשלנו על ידי אחיו של החבר שלה. מדי יום הוא היה מאלץ אותה להיכנס פנימה ונועל אחריהם את הדלת ושם, בדממת המקלט, אנס שוב ושוב ושוב את התינוקת שלי".
"באתי כדי להרוג"
״ברגע שנוגה סיימה לספר מה קרה, ירדתי לרחוב ופניתי לביתו של הנער. בחצר של הבניין הסמוך קבוצת ילדים שיחקה כדורגל והוא, כאילו חיכה רק לי, עמד ליד השער המאולתר.
נכנסתי לחצר והגברתי צעדיי, נעמדתי מאחוריו ובבת אחת הטחתי את גופו הצנום אל הארץ והתחלתי לבעוט ולחבוט בו בכל הכוח. הייתי כמו מסומם, מסומם מזעם ומשנאה. באתי כדי להרוג, לא להכאיב או לאיים, רציתי שימות.
העיניים שלי הפכו לאטומות והידיים למכונת הרג, בעיניי הוא לא היה ילד, הוא היה האדם שאנס את הבת שלי וניפץ לרסיסים את ילדותה. הוא היה האנס שהשמיד את גופה ואת נפשה והפך אותה לאדם עצוב ומפוחד, שבקושי מסוגל לדבר ולא מוכן להישאר לבד.
אני לא יודע כמה זמן חבטתי בו ככה, רק זוכר ברקע את חבורת הילדים שנאספה מסביב, כולם צורחים באימה, מתחננים שאפסיק, אבל לא הפסקתי. הלמתי בו בכל בכוח, עד שהצרחות התחלפו בשקט והוא שכב על האדמה מדמם. רק אז עזבתי את החצר ורצתי הביתה, לנוגה".
8 שנים בפנים
"את האנס של הילדה שלי אשפזו בבית החולים כשרוב גופו מרוסק והוא יסבול מנכות עד סוף חייו. עבורי דרשה הפרקליטות את העונש המקסימלי הקבוע בחוק על ניסיון רצח - 20 שנות מאסר, ולמרות התסקיר החיובי והעדר העבר הפלילי, נשלחתי לכלא ל- 12 שנים. בימים אלו נידונה תביעה נזיקית נגדי, משפחת האנס דורשת שאשלם להם פיצוי כספי על העצמות המרוסקות של בנם. נגדו מעולם לא הוגשה תלונה במשטרה.
ונוגה שלי? נוגה ניסתה להתאבד 3 פעמים מאז תחילת המשפט".
***
אני מביטה בו וחושבת לעצמי על חיים שלמים שמשתנים בהחלטה של רגע. החלטה של נער לרצוח את נפשה של נוגה, החלטה של נוגה לוותר על החיים והחלטה ארורה אחת של אב לבוא חשבון עם האנס של בתו.
*שחר הדר עוסקת בייעוץ אסטרטגי וניהול משברים, ונפגשה עם האסיר במסגרת עבודה זו.