עמדתי עם כל המועמדים בקצה של המזח כשהעיניים שלנו מכוסות. מדי כמה דקות הגיעו כמה אחים מהאחווה ולקחו את אחד מאיתנו במעלה המדרגות. ברקע שמענו צעקות "קפוץ, קפוץ, קפוץ", הוראות "זוז" של המגיסטר – ככה נקרא האח האחראי על תהליך הקבלה לאחווה - ורעשים של פגיעת גופים במים.
ואז הגיע תורי. עליתי במדרגות מלווה בכמה אחים, מוכן נפשית לכך שמיד אפול למים של האוקיינוס. "תעלה על הכיסא!", פקד עליי אחד האחים. עליתי. "אנחנו סופרים עד שלוש ובשלוש אתה נופל לאחור. אחת, שתיים, שלוש!".
הפלתי את עצמי, מחכה למכה של המים הקפואים. שוב שמעתי רעש של פגיעה במים, אבל במקום להרגיש רטוב, הרגשתי את הידיים של האחים סביבי. הם הורידו לי את הכיסוי מהעיניים ואז הבנתי שעמדתי בכלל בגבי לים. רעש הפגיעה במים נבע מסלעים גדולים שהאחים זרקו למים בתזמון מדויק עם הספירה שלהם. "תמיד תדע שתוכל לסמוך על האחים שלך!", אמר לי המגיסטר.
מה זה 100 בירות בין חברים
תהליך הקבלה לאחווה שלי נמשך שלושה וחצי חודשים, מהשבוע הראשון של הסמסטר ועד תחילת תקופת הבחינות. אתה עובר הרבה מאוד במהלך הזמן הזה, והדבר שכנראה יפתיע את מי שמכיר את שיטת האחוות רק מסרטים הוא הצורך לשנן קטעי ספרות. באחווה שלנו היה ספר בן יותר מ-100 שנה שייצג את הערכים שלה, ובכל שבוע קיבלנו דפים שלמים שהיינו צריכים לא רק להבין אלא גם לזכור בעל פה.
בעיקר היו שולחים אותנו לכל מיני משימות דומות למה שקרה במזח. פעם לקחו אותנו לאחד היערות בסביבה, בלי טלפונים סלולריים או פנסים. הובילו אותנו לשם עם כיסוי על העיניים והיינו צריכים לחזור ביחד לבית האחווה. פעם קיבלנו משימה ללבוש בגדים פרובוקטיביים, ללכת לבר ההומואים הכי ידוע בעיר ולתפוס למישהו בישבן. פעם אחרת היינו צריכים לנסוע לאוניברסיטה מתחרה ולגנוב משהו. נכנסו לאחד מאולמות הספורט שלהם ולקחנו את כל הגביעים של אחת מנבחרות הספורט, כולל את החולצות. פשוט מילאנו את הוואן שנהגנו בו. כשחזרנו האחים היו המומים מהכמות שסחבנו. ולא, כמובן שלא החזרנו להם את מה שגנבנו עד היום.
היו גם משימות של שתיית אלכוהול, כמו משימת האינדיאנה ג'ונס שבה שמו מולי עשר כוסות ונאמר לי שבתשע מהן יש וויסקי ובאחת מים, ועליי להמשיך לשתות עד שאבחר את הכוס עם המים. כמובן שבכל העשר היה רק ויסקי. הייתה גם משימה ללגום 100 כוסות בירה, ואחרי כל עשר כוסות לשתות כוסית טקילה. או המשימה של שתיית תערובת מגעילה שהכילה, לפי מה שאני זוכר, טבסקו ומיץ צדפות. היינו שבעה מועמדים לאחווה, וראיתי את כל אחד מהם איתי במצבים הכי שפוכים. גם הם ראו אותי במצבי קיצון, וזה גרם לנו לאבד את כל העכבות שלנו ולהיפתח אחד לשני. הרי זה כל הרעיון.
פעם בשבוע היינו מגיעים לבית האחווה לבושים יפה במכנסי חאקי, חולצה לבנה עם כפתורים, עניבה של האוניברסיטה ו"סיכת ההתחייבות" (Pledge Pin) שלנו, והאחים היו מעמידים אותנו בשורה ובמשך שעה צועקים עלינו. מדי פעם היו מצווים על אחד מאתנו לדקלם את הדף השבועי מהספר. בהתחלה הייתי די בהלם מהצעקות, אבל בזכות אחד המועמדים - חבר שלי שהוא גם שחקן פוטבול מגודל - למדתי לא לקחת את הצעקות יותר מדי ברצינות.
בוא אלינו לים אלכוהול
הקשר הראשוני בין הסטודנט לאחווה נוצר עוד לפני שמתחילים הלימודים. הקיום של אחווה, חברתית וכלכלית, תלוי ביכולת לגייס מדי סמסטר סטודנטים חדשים שיחליפו את הבוגרים שעזבו, ותהליך הגיוס מתחיל ב"Welcome Week" שבו כל האחוות מנסות לשווק את עצמן. באותו שבוע אתה פשוט מסתובב, הולך למסיבות, ואם מישהו מהאחווה רואה אותך במסיבה ואתה מוצא חן בעיניו, הוא ניגש אליך ומשכנע אותך ללכת לעוד אירועים של האחווה. זה מוביל לRush Week"" - שבוע של אירועים גדולים ומסיבות מושקעות. אולי גם לוקחים אותך למשחק כדורסל, ואתה מתרגש ואומר לעצמך: "וואו, פתאום יש לי המון חברים מגניבים ויותר מבוגרים ממני שלוקחים אותי לכל מיני מקומות ונותנים לי אוכל ובירה בחינם".
זאת הרגשה טובה שמישהו מקבל אותך. קשה להגיד לזה לא. כמובן שבשלב הזה, אף אחד לא יספר לך על הקשיים שיהיו או על זה שהולכים גם להתעלל בך ולעשות לך זובור.
בRush Week"" הלכנו למסעדה יפנית ושיחקנו "פצצת סאקה", שבו מפילים כוסות סאקה קטנות לתוך כוסות בירה גדולות ועושים תחרות מי שותה יותר מהר. ביחד איתנו היו גם בנות מאחוות הבנות שמנסות לגייס באותו הזמן. הן לא היו אמורות להיות איתנו, אבל הן תמיד באות. אז יש אוכל, אלכוהול ובחורות יפהפיות מסביב, אתה מוקף בחבר'ה מגניבים מהאחווה, זאת מסיבה ענקית - וזה בחינם.
להסתובב ברחבי הקמפוס ולראות את כל האחוות זה כמו דייט. צריך למצוא את האחווה המתאימה וללכת עם הלב, וכשאתה מקבל הצעה להצטרף, אתה מרגיש מאוד מיוחד. יש הרבה כאלה שלא נבחרים. מה הקריטריון להיבחר? העיקר הוא כמה אתה מגניב, כמה אתה מתאים לרוח של האחווה. וגם איך אתה נראה, כי בסופו של דבר, בשורה התחתונה, זה קשור לבחורות. האחווה רוצה להיות הכי טובה והכי קולית כדי שהאחוות של הבנות ירצו לעשות איתה אירועים (זה נקרא Exchange, חילופים). די דומה למה שקורה בתיכון, האמת.
כאן גרים בכיף
הבית של האחווה היה מדהים. שלוש קומות, גג שטוח עם רצפת דק, חניה, מגרש כדורסל קטן וכל זה בלוק אחד מהקמפוס. זה היה בית ישן אבל הוא היה מתוחזק כמו שצריך. מתוך 60 חברי האחווה, 40 ישנו בבית הזה ונהנו משירותים של טבח ושרת והכל כלול בדמי החברות באחווה – 5,000 דולר. זה יותר זול מהמעונות, ודמי החבר כוללים את כל האירועים החברתיים והמסיבות.
אני נכנסתי לבית האחווה רק בשנה השנייה, אחרי שהבוגרים עזבו (ואחרי ששיננתי את השמות של כל האחים, כולל השם האמצעי, מתי הם התקבלו ומה היה ציון הקבלה שלהם כשגייסו אותם. מכריחים אותך לעשות את זה). בבית האחווה היה בלתי אפשרי ללמוד, אז את זה עשיתי בקמפוס, בספריות, בבתי קפה או בחדרים מיוחדים ששכרתי. פשוט היה יותר מדי בלגן. אנשים שעומדים מחוץ לחדר שלך וצועקים "דיוויד, בוא החוצה משחקים דונקי קונג". כל יומיים שברו לי את הדלת לחדר ואחרי חצי שנה של תיקונים פשוט הרמתי ידיים.
פעם נכנסתי לבית וראיתי אופניים תקועים בתוך אחד הקירות. מישהו ירד איתם במדרגות והם פשוט נשארו בתוך הקיר כמה ימים טובים. והריח. אוי, הריח. שילוב של זיעה ואלכוהול מהבר שהיה בבית, ממסיבות ללא הפסקה. היו אנשים שחירבנו להם מחוץ לחדר. הרצפה הייתה כל כך דביקה שכשההורים שלי באו לבקר, הנעליים של אימא שלי נדבקו לרצפה. זה היה די מגעיל ומאוד מביך.
הבית שלנו היה ניגוד מוחלט לבתים של אחוות הנשים, ה-Sororities. הכל שם נקי, מסודר, מריח מעולה. הייתי הולך מדי פעם לאחד הבתים שלהן רק כדי לשבת בשקט ולנוח ולאכול אוכל בריא. פשוט תענוג. הן יכלו לשמור על הבתים במצב כזה בגלל שאצלן לא נערכו מסיבות, רק אצלנו.
אגב, זה אולי לא נשמע ככה, אבל היו כמה חוקים וכללים בבית האחווה. היה למשל חוק שאם מישהו מנצח אותך על האפס - בכדורסל, בפינג פונג, בכדורגל שולחן או בכל משחק אחר - כל האחים היו יוצאים החוצה צועקים Streak!" "Streak! Streak! , והמפסיד היה חייב להתפשט ולרוץ עירום מסביב לבלוק. הייתי בשוק בפעם הראשונה שזה קרה לי. רציתי עירום עם הידיים על האיברים המוצנעים ובדרך עברתי ליד מישהי בת 80 שעמדה בתחנת האוטובוס. אבל ככל שעובר הזמן אתה מפתח הומור ומתחסן.
אני בטוח שזה יפתיע אחרי כל מה שתיארתי, אבל ממוצע הציונים ברוב אחוות הגברים גבוה יותר מהממוצע הכללי של הסטודנטים. אני לא יכול לתת לזה שום הסבר מבוסס.
זהב של שותים
שם של אחווה מורכב משתיים או שלוש אותיות יווניות, כמו "אלפא אפסילון". יש אחווה ארצית, בדרך כלל בת יותר מ-100 שנה, והיא נותנת אישור (Charter) לקבוצה שרוצה להקים סניף (Chapter) באוניברסיטה. לכל סניף יש שם ייחודי שמורכב גם הוא מאותיות יווניות, מה שמסביר למה שיטת האחוות נקראת גם השיטה היוונית. כיום יש קרוב ל-250 סניפים של האחווה הארצית שלי וחברים בה קרוב ל-16,000 סטודנטים. כל סניף חייב לכבד את החוקים של האחווה הארצית, ובכל אוניברסיטה יש ועדת אחוות שקובעת ואוכפת את הכללים המקומיים. חוקי שתיה, חוקי זובור, חוקי גיוס. אם אחווה מפירה אותם, היא עלולה לאבד את האישור להתנהל בקמפוס.
אם יש חוק שכולם מפרים, זה כמובן שתיית אלכוהול. הגיל שבו מותר להתחיל לשתות הוא 21, אבל זה די מגוחך כי כולם שותים באוניברסיטה מגיל 18. מיד כשהצטרפתי קיבלתי תעודה זהות מזויפת שנמצאה במחלקת אבדות ומציאות של אחד הברים. בכלל, יש תעודות מזויפות בכל מקום. ראיתי אנשים נכנסים עם תעודות שהצילומים בהן לא דומים להם בשום צורה.
בתוך הבית היה לנו שיטת כרטיסים - אתה מקבל כמות כרטיסים מסוימת שתצורתם אתה מקבל אלכוהול, כך שאנשים לא ישתו מעבר למותר. כמובן שהשיטה הזאת היא רק לצרכי הצגה: כשנציגות מהוועדה של האוניברסיטה הייתה מגיעה לביקורת, היו מודיעים ומראש וכולם התחילו להתנהג כמו שצריך. אי אפשר למנוע מאנשים לשתות. ראשי האוניברסיטה לא אוהבים את זה, אבל זה המצב.
די, נמאס גראס
אחד האחים, סטודנט מבריק בפקולטה למשפטים, החליט יום אחד שנמאס לו לקנות מריחואנה מדילרים מקומיים. אז הוא נסע ארבע שעות לעיר הגדולה במדינה וחזר עם שקית זבל בנפח של 200 ליטר מלאה בגראס. סביר להניח שאם היו תופסים אותו, הוא היה יושב בכלא עד היום. אבל לא תפסו אותו, אז היו לנו כמויות עצומות של מריחואנה.
זה הגיע למצב שלעשן גראס נהיה קצת משעמם. רוב, אחד האחים, חזר יום אחד מטיפול שיניים והכריז: "חבר'ה תקשיבו, אנחנו חייבים להשיג גז צחוק". אז כינסנו ישיבה ועשינו סיעור מוחות מאיפה נשיג, ואחרי שנפסלו רעיונות כמו לפרוץ למשרדים של רופאי שיניים החלטנו לבקר את המחסן של הפקולטה לרפואה. נכנסו לשם באישון הלילה ומצאנו מכל ענק, בגודל שמחזיקים בחנויות כד למלא בלוני הליום. לקחנו אותו לבית של האחווה ושמנו אותו בעליית הגג. מאותו רגע, כל מי שרצה לעשות Whippet- שאיפה של גז צחוק דרך מכל קצף של עוגה, זה גורם לך להיות בהיי לזמן קצר - היה עולה לעליית הגג וטוען את הבקבוקון של מכל הקצף בגז מהמכל הגדול.
המכל ההוא ישב בעליית הגג כמעט שנתיים. הדבר שהכי פחדנו ממנו היה שהמשטרה או מכבי האש יגיעו לביקור וימצאו אותו, וזה כמעט קרה. חודש אחרי שהמכל התרוקן ונזרק אחר כבוד באחד מפחי האשפה מחוץ לקמפוס עשינו מסיבה גדולה בבית. ידידה שלי נשענה על אחד הקירות ולחצה בטעות על מתג שמפעיל את מערכת כיבוי האש. תוך עשר דקות הבית היה מוקף בניידות משטרה וכיבוי אש שניצלו את ההזדמנות וסרקו את הבית, כולל עליית הגג. הם לא מצאו את המכל, אבל כן גילו שחרגנו מתקנות מכבי האש והרשויות. סגרו לנו את הבית לכמה חודשים טובים עד שתיקנו את כל הבעיות והבטחנו לא להזמין למסיבות יותר מכמות אנשים שמותרת על פי החוק. אפשר לנחש שמאוד כעסתי על הידידה ההיא.
אגדות האחים
שמתם לב שקראתי לאנשים שהיו איתי באחווה "אחים"? זה לא רק בגלל שהמילה Fraternity נגזרת מהמילה הלטינית שמשמעותה אח. אני באמת רואה בהם משפחה שנייה. עברנו ביחד ארבע שנים מאד משמעותיות בחיים שלי, של כל גבר. עד היום החברים הכי טובים שלי הם מהאחווה, הקשרים החברתיים שיש לי היום נוצרו דרך חברים מהאחווה. אפילו הקמתי שתי חברות עם כמה מהם.
האינטנסיביות של המגורים המשותפים יחד עם האחריות שאתה מקבל - אני למשל הייתי מארגן מסיבות ענק עם אחוות אחרות של בנים ובנות - עזרו לי להתפתח ולשפר המון מיומנויות. הביטחון העצמי שלי גדל. היום קל לי לנאום מול קהל, למשל.
יש נתונים מעניינים שפורסמו על גברים שהיו באחווה באוניברסיטה בארה"ב: הם רק 2% מאוכלוסיית הגברים, אבל הם מהווים 85% מכל השופטים בבית המשפט העליון מאז 1910, 38% מהסנטורים בקונגרס ה-113 (מ-2013 עד 2015), כל הנשיאים שכיהנו מאז 1925 חוץ משלושה, ו-24% מהמנכ"לים של החברות ברשימת ה- 500 של "פורבס".
אוקיי, אי אפשר להתעלם מזה שקורים גם דברים לא טובים באחוות. יש אחוות גזעניות, מדי שנה יש מוות של סטודנט בגלל תהליך קבלה מוגזם או בזמן מסיבה, יש מקרים של תקיפות מיניות ושימוש בחומרים אסורים. אבל צריך לזכור שהאחווה זה מיקרוקוסמוס של החיים, ודברים כאלה קורים בגיל הזה.
ביום שעזבתי את האוניברסיטה, אחד הדברים שהכי הטרידו אותי - יותר מלמצוא עבודה - היה מי יארגן לי מעכשיו את החיים החברתיים. בכל זאת, ארבע שנים של מסיבות עם החברים הכי טובים והבחורות הכי שוות. ארבע שנים של חוויות משוגעות.
החבר'ה כל כך חשובים לי שגם היום, אחרי יותר מעשור, אני לא מוכן לחשוף כאן את שמי או את שמה של האוניברסיטה שבה הכל קרה. ככה זה: מה שקורה באחווה נשאר באחווה.
הכותב ביקש להישאר בעילום שם. סייע בהכנת הכתבה: ניר כץ