לא שיתפתי אף אחד בכך שחשבתי שאני כנראה אמצא את עצמי בעזרת גיחה קצרה ועלובה לדרום אמריקה. אז לא, לא בדיוק מצאתי את עצמי שם, אבל מצאתי אותה, ישר איך שחזרתי לארץ. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא עמדה עם פרצוף תחת ליד ההורים שלי, הכי מכוערת שראיתי בחיים. "מי את?", שאלתי אותה והיא ענתה - "אני הסטירה שלך". "שמעי לא מתאים לי עכשיו", אמרתי לה, "בדיוק חזרתי מהטיול הגדול ולא זורם לי עכשיו קשר רציני". "זה בסדר", היא התקרבה אליי, "אני לא פה להרבה זמן, שלוש-ארבע שנים ככה".
בית קפה ליד הבית. קורע את התחת במשמרות כפולות, שבתות וחגים, הכל כדי לגרד משכורת מינימום. חוזר הביתה, מסריח מזיעה, רק כדי לשמוע את ההורים שלי חופרים לי "נו לך תלמד משהו, תעשה משהו עם החיים שלך!". טראח, עוד פעם ההיא, מעיפה אותי לחדר שלי ונועלת את הדלת לשלושה חודשים שלמים. הרים של דפים על דפים על דפים, מנסים לרכז לי בבחינה אחת מה שמערכת חינוך שלמה לא הצליחה ללמד אותי ב-12 שנה. אוכל כמויות של ריטלין, מדביק כרטיסיות במקלחת, חולם על אנלוגיות ומשולשי זהב, מגיע לבחינה, מגלה ששכחתי את הסטופר, חוטף שלושה פרקים של כמותי ברצף וסטירה. נו מה? עוד פעם את?!
אני חייב לטוס מפה, זה לא המקום שלי. אני אעשה עגלות, קטן עליי למכור מלח מים המלח. תמיד הייתי שקרן טוב, לא סתם החברים קוראים לי "הנוכל". אני מסוגל למכור קרח לאסקימואים אני, יש לי חוצפה, תעוזה, אפס מצפון, יש לי את כל מה שצריך. אין לי ויזה. טראח. בשביל זה השתחררתי? הייתי נשאר בקבע! מקבל טלפון מהמילואים. ראבק, שוב פעם הצבא המסריח הזה. עד מתי?!
יש לי מינוס 6,000 שקלים בבנק ועוד חוב להורים של אלפייה. אם זה לא מספיק אני צריך כסף לשפר בגרויות וכסף בשביל להעביר את האוטו טסט. טלפון מחסוי. ביטוח לאומי. מסתבר שאני צריך לשלם להם על ארבעת החודשים במזרח ועל עוד שישה חודשים ששרפתי פה בארץ. אהלן, נחשו מי חזרה.
אני רוצה לצעוק עליה שתעזוב אותי כבר ותשחרר אותי ממנה, אבל היא צוחקת עליי - "כבר שנתיים שיש לך פרדס בתוך הראש, מיליון חלומות על העצים, אפס בידיים. כשאני אלך, אתה תבכה במיטה ולא תצא משם. עוד לא הבנת? אני הסיבה שבזכותה אתה בכלל ממשיך לנסות. אתה כלום בלעדי".
אני הכל בלעדייך. אני יהלום בלתי מלוטש, אני מפוצץ בפוטנציאל, אני רעב. את שומעת? אני מת מרעב. הבטיחו לי עולם שלם לטרוף ואני רוצה את העולם הזה בפאקינג פיתה עם טחינה ובצל מטוגן. אני רוצה ללבוש את המכופתרת הכי יפה שלי, עם עניבה וחליפה. אני רוצה לעלות במעלית שקופה למשרד של הסטארט-אפ המצליח שלי בקומה 37 במגדל שמשקיף לים. ואני אשב לי שם במשרד, על ארגזים של כסף ואני אתחיל לאכול את הפיתה הזאת. אני אשב שם עם חליפה ששווה מיליונים ואני אתן לטחינה לטפטף לי על המכנסיים, כי אני אהיה עסוק בלאכול את העולם. עם הבצל המטוגן. וואלה איך אני אוהב בצל מטוגן, זה כל הטוב שבבצל, רק בלי הריח כי זה מטוגן. את מבינה מה אני אעשה בלעדייך? אני אהיה כל מה שרציתי להיות.
קוראים לי תמיר, אני בן 26, בבוקר עובד בעבודה של גדולים ובערב סטודנט לתואר ראשון. אני גר בדירה הראשונה אני אשכרה משלם עליה בעצמי, הולך לישון כבר ארבע שנים עם פלג ומתחזק מערכות יחסים עם חברים שאני מדבר איתם על איפה קניתי את הספה ואם אני ממליץ על השואב (מאוד, סופר נוח). עברו יותר משנתיים מאז שכתבתי את קטע הסטירה שזה עתה קראתם וכן, אני עדיין מנסה להבין מה בדיוק הולך פה ומה אני עושה עם החיים שלי?! אז בואו נפסיק לפחד מהסטירות שלנו ונתחיל לדבר עליהן. אני בכל אופן מתכוון להתחיל לדבר עליהן עכשיו, מול כל העולם, ממש כאן. תעקבו, כדאי לכם, זה עדיף מלחטוף סטירה.