השעה הייתה הרבה אחרי חצות והשיר Cold Fire של להקת הרוק הקנדית Rush לא הצליח לצאת לי מהראש. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל כשאני לא מצליח להירדם זה תמיד יהיה מלווה באיזה שיר שנתקע לי במוח – לפחות הפעם זה היה שיר שאני אוהב. התהפכתי במיטה כל כמה דקות: קודם על הגב ואז על הצד, אחר כך על הבטן ועל הצד השני. שוב על הגב וחוזר חלילה. ספרתי כבשים, עשיתי תרגולי נשימות, שרתי בלב את "האיש שראה הכל" של רוקפור, השתמשתי בכל טריק שהכרתי בשביל להירדם - אבל שום דבר לא עזר. הלב שלי דפק חזק כל כך שממש יכולתי לשמוע אותו; הנשימות שלי כאילו ויתרו על פעולת העברת החמצן; היה לי התקפי חום, ואז קור ואז חום. "למה זה קורה לי?", שאלתי את עצמי, "למה הפעם?". על מי אני עובד? היה לי ברור שזה בגלל השיחה האחרונה בקבוצת WhatsApp של המילואים.
"אתם מודעים למה שקורה עכשיו באשקלון?", כתב אחד הסמלים בקבוצה בלילה ההוא בסוף מרץ האחרון. ההודעות שבאו אחר כך היו שורה של תמונות וסרטוני ווידיאו של מה שככל הנראה היה שיגורי סוללת כיפת ברזל מעל העיר. "זה צרורות ירי", כתב אחד החבר'ה. "חארטה! אתה חושב שכיפת ברזל תופעל בגלל צרורות ירי?!", ענה לו הסמל. כמה חיילים אחרים כבר התחילו לדבר על האפשרות של "איחוד מרגש" - כלומר "צו 8". בדיעבד, השיגור ההוא היה בגלל טעות אנוש והירי מהרצועה באמת היה צרורות באוויר, אבל את כל זה לא ידעתי עד הבוקר – ובשלב הזה כבר הייתי עמוק בתוך התקף החרדה שלי.
כשהשתחררתי מצה"ל ב-2009 היה לי חשוב להישאר עם חבריי למחלקת התאג"ד. כך יצא שמצאתי את עצמי בפלוגת רפואה ייעודית של חטיבת הנח"ל יחד עם רופאים, פרמדיקים וחובשים אחרים, אנחנו בעצם מהווים מעין צוות תגבור רפואי לכוחות שלוחמים בשטח – לפעמים זה במרחק של כמה קילומטרים משטחי הלחימה ולעיתים אתה אשכרה מוצא את עצמך עמוק בתוך הלחימה עצמה.
בקיץ 2014, בדיוק בתקופת המבחנים של שנה ב' ללימודיי, גויסתי בצו חירום למבצע 'צוק איתן' יחד עם חבריי לפלוגת המילואים. קיבלתי את הבשורה בלילה שבו שודר חצי הגמר של ברזיל נגד גרמניה – התנחמתי בעובדה שעל הברזילאים עובר לילה קשה יותר. הצו נמשך בסה"כ כ-32 ימים - ומה שהתחיל באימונים ברוח שטות עם חיילי פלחה"ן נח"ל, הפך מהר מאוד לסבב אימים באמבולנסים באזור צפון הרצועה ואז משהו כמו שבוע שהרגיש כמו נצח באיזה חורבה בבית חאנון.
מה לא ראינו? כל הפציעות שאתם מסוגלים להעלות בדעתכם, כולל גם כמה שבכלל לא העליתי בדעתי שאני אהיה עד להן – מפצועי ירי, אל שריונרים שצדדו עליהם תותח ואפילו מסכן אחד שעקץ אותו ששן חום בזרוע. מה לא עשינו? את כל סכמת החובשים שלומדים בבה"ד 10, כל פרוצדורה רפואית שלא חשבתי אי פעם שאני אאלץ להשתתף בה, וגם הפעם ההיא שתפסתי את עצמי צורח על סג"מית שחסמה לי את הכניסה לאמבולנס – אני מאוד לא גאה ברגע הזה, אפילו שזה היה במהלך אירוע רב נפגעים.
בסופו של דבר השתחררנו באוגוסט ונזרקתי בחזרה אל החיים הרגילים: אל מועדי ג' ו-ד', מטלות אקדמיות שהייתי צריך להשלים והעבודה שלי במחלקת הביטחון של IBM. כל החברים שלי מלימודי התואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה היו בעיצומם של הפקות סרטי הקיץ והדיסוננס הזה היה לי מאוד משונה. לא הצלחתי להבין איך הכל המשיך כרגיל במהלך החודש המוטרף הזה, אבל השתדלתי מאוד שלא לעשות מזה יותר מדי עניין. באחד הערבים, הלכתי לבקר חבר בתל אביב ומצאתי את עצמי נוסע יחד איתו לבית של חבר במושב צורן. קצת חבר'ה, קצת בריכה, קצת בירות וגם כמה שאכטות. חגגנו את יום הצילומים האחרון של אחת ההפקות והדיבור התרכז בעיקר בכל החוויות שהיו להם לאורך הדרך, כל האתגרים שהם היו צריכים להתמודד איתם בזמן הצילומים בלימודים. אני כמובן פספסתי את התענוג הזה ולכן בעיקר עמדתי איתם במים, מנותק לחלוטין מכל מה שהלך שם. ספרתי את הדקות עד שאני אגיע הביתה. בשלב מסוים פשוט הורדתי את האוזניים שלי מתחת לפני המים ועצמתי את העיניים. בדיעבד, אולי זאת הייתה באמת הפעם הראשונה שהרגשתי שקשה לי להתמודד עם סיטואציה מסוימת בגלל המבצע ההוא. מעבר לזה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו לא בסדר עבר עליי ברצועה.
אם תשאלו אותי, לא הייתי מגדיר את עצמי כמישהו שמתמודד עם PTSD – אבל מי בכלל מעיד על עצמו דבר כזה? הייתי אומר שלחלק מבני המשפחה הגרעינית שלי יצא להתמודד עם חוויות מורכבות וקיצוניות יותר ממני, בין אם זה לבנון השנייה, אינתיפאדת אל-אקצה, יום כיפור או אפילו ששת הימים. אף על פי כן, אני אשקר אם אני אומר שלא שיוצא לי לחשוב על מה שקרה שם לפחות פעם אחת ביום במקרה הטוב. אולי אני פשוט בחור עם נטייה לחשיבה אסוציאטיבית או משהו, אבל לפעמים אני מרגיש שבכל רגע נתון משהו יכול להחזיר אותי בשנייה ליולי 2014. זה יכול להיות הריח של אקונומיקה שלוקח אותי בחזרה לביה"ח ברזילי אל הפינוי המי יודע כמה; הטעם של אננס שמזכיר לי את מנות הקרב שאכלנו בבית ההוא בצפון הרצועה; או הקול של לנה דל ריי כשהיא שרה את Young and Beautiful – השיר הראשון ששמעתי במכונית עם אשתי אחרי שיצאתי.
אני מניח שבמשך המון זמן התכחשתי לתחושות האלו, אפילו כשהן השפיעו על חיי היומיום שלי לרעה. אני זוכר שבמשך תקופה ארוכה הטלפון הסלולרי שלי היה על שקט. אנשים היו משתגעים ממני כי הם לא היו מסוגלים לתפוס אותי לשיחות טלפון - אבל פשוט לא יכולתי להתמודד עם הצלצול שלו – כי בכל פעם ששמעתי אותו הייתה יורדת לי שנה מהחיים. אני חושב שבמשך למעלה משנה, בכל פעם שמישהו היה מתקשר אליי הייתי נבהל וחושב שמקפיצים את הפלוגה. חוסר סדר בבית גם יכול לעיתים להוציא אותי מדעתי. לרוב אין לי שום בעיה עם זה שהבית מטונף, אבל זה מטריף אותי כשהוא לא מסודר – כמו עם האמבולנס - אין בעיה שהוא יהיה מלוכלך ודוחה, אבל שאלוהים יעזור לך אם הוא בבלאגן. לך תמצא אחרי זה את האמפולה המזוינת של ההקסקפון (תרופה מעודדת קרישה) בזמן שכל העולם צורח לך באוזן. הצלצול של הטלפון וחוסר הסדר בבית הן רק שתי דוגמאות מתוך אינספור דברים שיכולים להטריף אותי בשנייה ולאורך השנים, אני חושב שהם רק התווספו והתגברו. בשלב מסוים, מצאתי את עצמי בגיל 29 בבדיקת אקו-לב בבי"ח בלינסון, אחרי שהרגשתי שיש לי דקירות בחזה. בזמן ששכבתי שם, בטוח לחלוטין שאני בדרך להתקף לב, ידעתי שהשלב הבא חייב להיות ייעוץ פסיכולוגי – ולמרות זאת, לא הלכתי.
אם תשאלו אותי למה לא הלכתי, סביר להניח שאני אמצא לכם אינספור סיבות לכך: "אני לא יכול, אני עובד כל השבוע", "אין לי זמן לזה. יש לי בקושי זמן למשפחה שלי", "אין מצב. ראיתי כתבה בתאגיד על זה שאין תורים לפסיכולוגים ברפואה הציבורית ואין לי כסף לפרטי". אף על פי כן, כשאני שואל את עצמי באמת "למה לא?", אז זה כנראה בגלל שאני חושש. מאוד חושש.
אני חושש שיוציאו אותי מהפלוגה, אני חושש מהסטיגמה שיש לאדם שפונה לייעוץ ואני בעיקר חושש להודות שיש לי משקעים. הרבה יותר פשוט בשבילי להתעלם מהבעיה, להעמיד פנים שהכל בסדר ופשוט להמשיך הלאה – אבל שוב, ככל שחולפות השנים זה רק הולך ומחמיר. ומה שיכולתי לשאת בגיל 25 פחות הולך לי בגיל 29, שלא לדבר על השנים שלאחר מכן. בסופו של דבר, החלטתי לפנות ליחידה לתגובות קרב. זה לקח לי למעלה מחודש לפנות אליהם אחרי הלילה ההוא שלא הצלחתי להירדם ואחרי כמעט 4 שנים של הכחשה. הגעתי למסקנה שלמרות החששות, אני לא יכול לאבד את העשתונות, לא מחוסר סדר בבית, לא מהצלצול של הסלולרי ולא בגלל שיחת WhatsApp של המילואים. הגיע הזמן להתעמת עם הבעיה: יש לי פוסט טראומה ואני צריך לטפל בזה.