"נו, מה אתה אומר על נטע? שיחקה אותה אה? כל הכבוד לה על הדרך והביטחון, אתה לא חושב?".
יותר מדי אנשים פתחו איתי שיחה בימים האחרונים עם הנושא הכי חם של השבוע; הצעצוע הלאומי החדש של כולנו. עדיין לא החלטתי אם זה בגלל שמדובר בנושא בוער, או שאנשים מעדיפים לדבר איתי על זה כדי לקבל חוות דעת מקצועית של יו"ר ארגון שעשו"ע (שמנים, עבים, שמנמנים ועגולים).
חברה ממוצא אתיופי סיפרה לי פעם שבכל בוקר אחרי אירוע בו היה מעורב בן העדה שלה כולם היו רצים לדבר איתה; "איזו יפה טיטי!"; "הטהוניה הזו ממזרתה"; "איזו כתבה מהממת של ברנו טגניה הייתה אתמול, נכון?"; ועוד שלל טופינים בצבע - ואני שואל: מה אתם רוצים ממנה?
יש כמה "חלקים" בתוך העם הנבחר שלנו שמותר לנו להתייחס אליהם תמיד כקבוצה. "זו הבעיה שלכם, האתיופים, אתם נחמדים מדי"; "אני לא מבין את האנשים שנשארים שמנים, מה הבעיה לסתום את הפה וזהו?"; ו"אין על החינוך הסובייטי! תמיד הכל כל כך ישר, מסודר ורציני". ובכן, די, נמאסתם!
מי אתם שתדברו אליי כאל איזה נציג דמיוני של קבוצת אנשים עם משקל עודף? לא, תתפלאו לשמוע שאין לנו השתלמות בבית מלון באילת בגיל 21 שמסבירה לנו מה מותר ומה אסור לנו לעשות. רובנו הגענו ל"קבוצה" הזו מסיבות שונות כמו אכילה אובססיבית, בעיות רפואיות, גנטיקה דפוקה, חילוף חומרים דפוק לא פחות, וכמה קילוגרמים עודפים שנשארו מהלידות של הילדים (החלק הזה פונה לגברים ונשים כאחד - נשים שסחבו את הילד, וגברים שעלו במשקל כאות הזדהות בתקופת ההיריון).
מי אתם שתחמיאו לבן אדם כמו נטע על זה שהיא מסכימה לצאת מהבית? מי אתם שתגידו לה להישאר כמו שהיא או להשתנות. מי אתם בכלל? אם היו מדברים איתי על הניצחון בתחרות לא הייתי חושד, אבל יותר מדי שיחות בהן הייתי מעורב בשבוע האחרון מדגישות את "האומץ", "הביטחון" ו"המסר". כבר שבועות שאני שומע משפטים כמו: "נטע, את אמיצה!"; "נטע את גיבורה"; "נטע תישארי כמו שאת"; "נטע, אל תעשי את מעשה הנינט והמקסימיליאן". אפשר לדעת על מה כל הרעש? על מה כל המחמאות?
ובכן, יש לי תשובה לשאלות האלה, וזו בדיוק הסיבה שזה כל כך מעצבן אותי. הציבור בעצם אומר לגברת ברזילי: "כל הכבוד לך! למרות שאת שמנה יש לך אומץ לעמוד מול קהל ולשיר". תגידו, מה זו החוצפה הזו?
כל מסע התמיכה הזה רק מדגיש שהציבור חושב שאנחנו, בעלי המשקל העודף, אמורים לשבת כל ערב עם שקית בורקסים מול הטלוויזיה ולחפש עבודות בארכיון של משרד הפנים כדי לא לבוא במגע עם הציבור, או להתגודד בארבע לפנות בוקר ליד מאפיות ולחכות לפתיחת הדלתות. יכול להיות שאנחנו אוהבים פחמימות, אבל אנחנו גם יודעים לשיר, לשחק, וכל דבר אחר שאתם יודעים לעשות. טוב, אולי חוץ מלעלות במדרגות בלי להתנשף,. אבל זהו, חוץ מזה כלום.
לא צריך אומץ בשביל לשיר. ללכת לים עם ביקיני או ספידו זה כבר מעשה אמיץ; להיכנס לחנות בגדים שהיא לא "מתאים לי" זה אמיץ; לקנות עוגת גבינה שתספיק לכל השבוע זה אמיץ; לרכב על אופניים עם כיסא כל כך קטן שעוד רגע הוא נעלם זה מעשה אמיץ; לעשות בדיקת סוכר; לבנות על הבגדים של הקיץ הקודם שיעלו עליך; לשבת על כיסא פלסטיק; ולהיפגש עם אנשים במקום בלי מזגן בקיץ עם כתם זיעה בגודל אבטיח על החולצה - ובכן, זה אומץ אמיתי.
נטע ברזילי היא בחורה מוכשרת בטירוף. מוזיקלית, שרה נהדר, מקורית, באמת שאין לי מילים. היא אמנם ניצחה עם שיר...עזבו, לא משנה, זה עניין של טעם (למה תמיד אנחנו מנצחים עם שירים אדיוטיים? אבניבי? דיווה ויקטוריה אפרודיטה? אווץ' פרררר? מה זה כל החרא הזה?).
נטע מוכשרת? מאוד.
אמיצה? לא יודע, טרם הוכח.
סמל? ממש לא, סמל למה?
מודל לחיקוי? לא יודע, לא מכיר אותה מספיק טוב.
תחשבו מה זה אומר עליכם אם הענקתם לה את כל התארים האלה. ואם לא הייתי מספיק ברור, אז הענקתם לה את התארים בגלל שהיא הצליחה לעשות את הבלתי נתפס; להיות שמנה, לשיר ולהצליח בענק. עכשיו בנות, לפני שאתן מתבאסות עליי - חשוב שתדעו שהדעה שלי הייתה זהה אם נטע הייתה גבר.
בקיצור, לכו לעזאזל כולכם עם מסע התמיכה הזה. נמאסתם לגמרי.
ולסיום, שתי מילים לנטע ברשותכם: כפרה עלייך!