לפני מספר חודשים הודיעו הכוחות הסורים הדמוקרטיים על שחרור העיר א-רקה שהייתה עד לא מזמן בירת דאע”ש בסוריה. חדשות טובות אלו היו מבחינתי הזדמנות מצוינת לצאת ולבדוק מה המצב במדינה שסועת קרבות זו, מה נותר שם לאחר שלטון המדינה האסלאמית והאם כחלק מהליך השיקום של המקום יש בכלל עם מי לדבר על לגליזציה?
זה לא פשוט להיכנס היום לסוריה, במיוחד לעיתונאי ישראלי, בעיקר מכיוון שכל שדות התעופה במדינה נמצאים תחת שליטה מלאה של בשאר אל-אסד. לכן, לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לטוס מתל-אביב לטורקיה, מטורקיה לארביל שבצפון עיראק, ומשם להמשיך בנסיעה של כמעט 7 שעות עד לגבול היבשתי עם סוריה.
התחנה הראשונה שלי הייתה קמישלי - עיר שנשלטת ברובה על-ידי הכוחות הכורדים אך הצבא הסורי עדיין אוחז במספר שכונות ומבנים אסטרטגיים בה. במשרדי “המפלגה הדמוקרטית המאוחדת”, הנחשבת לכח הפוליטי המוביל באוטונומיה הכורדית שבצפון סוריה, נפגשתי עם אסיא עבדולה, יו”ר המפלגה, בכדי לשאול אותה האם יש סיכוי לראות בעתיד הקרוב קנאביס חוקי בסוריה.
"אני מבינה שיש מספר מדינות במערב שהעבירו החלטה הקובעת שצריכת חשיש תהיה מעתה פעולה שאינה מנוגדת לחוק", היא אומרת. "אולם כל מדינה והחוקים שמתאימים לאוכלוסייה המקומית שלה, אני לא הכתובת לדברים האלה, אבל נראה לי שמהלך כזה לא יתקבל כאן בהבנה".
ניכר היה שהגברת עבדולה אינה מעוניינת להתייחס לסוגיה ומעדיפה לתת תשובה מתחמקת, אז ביקשתי לשמוע מה חושבים גורמי האכיפה המקומיים על סוגיית החשיש. לשם כך נפגשתי עם חננא סרקיס, דובר ה"סטורו" - אחת המיליציות המשטרתיות הפועלות באזור.
“יתחיל בחשיש וייגמר בהרואין”
למרות שקבענו את הפגישה בתיאום עם המשטרה, נראה כי הדובר לא היה מוכן לשאלות שהצגתי בפניו וביקש להפסיק את הראיון מיד בהתחלה. כן הצלחתי לתעד אותו מתייחס לסוגיית הלגליזציה בסוריה: "אם נאשר את החשיש אנשים עלולים לעבור להרואין ולקוקאין", הסביר ונאחז בתאוריית "סם המעבר" שהופרכה כבר לפני שנים. "אם נשאיר פתח לאנשים לעבור עבירות קלות, הם עלולים ליפול לעבירות קשות בהרבה".
לאחר שהבנתי שהגורמים הרשמיים בצפון סוריה הם לא בדיוק פרו-לגליזציה, ביקשתי לבדוק מה בדבר עמדת התקשורת והעיתונאים המקומיים. האם משם תבוא הישועה?
נסעתי לעיר כובאני בכדי לפגוש את מוסטפא עלי, עיתונאי צעיר שהספיק לסקר את סצנת גידולי הקנאביס שבעבר פרחה באזור, אולם לאכזבתי גיליתי שגם הוא תקוע בתפישה פרימטיבית משהו. "כשמדברים על קנאביס בסוריה צריך להגיע לשורש, להבין מאיפה הבעיה מתחילה, גידולי הקנאביס בצפון סוריה לא התחילו ביזמת התושבים המקומיים", הוא מסביר. "אלו היו הטורקים שדאגו להבריח לאזור זרעים של קנאביס ולעודד את התושבים לגדל ולהפיץ את הסם. יש להם מטרה ברורה והיא להשחית את החברה שלנו".
ההאשמות המצחיקות של מוסטפא הזכירו לי מיד טיעונים דומים ששמעתי מגורמים בחברה הפלשתינית כלפי מדינת ישראל. בסופו של דבר השלמתי עם העובדה שסוריה לא תהפוך לאימפריית קנאביס בזמן הקרוב, והחלטתי לקנח את המסע שלי בנסיעה לעיר הכי "סאחית" בעולם.
לאחר נסיעה של כמה שעות, עשרות מחסומי דרך וקבלת אישורים מיוחדים מכוחות הביטחון המקומיים – הגעתי סוף סוף לא-רקה, העיר שהייתה עד לא מזמן בירת דאע”ש בסוריה. חודשים שלמים בהם העיר הייתה נתונה להפצצות אוויריות הותירו את חותמם ולהיכן שאני לא מביט אני רואה רק הרס וחורבן.
עצרתי ליד "כיכר גן-עדן" זו שמאז שלטון דאע"ש זכתה לכינוי "כיכר הגיהנום"; שם היו מתבצעות עריפות הראש הפומביות שבסיומן גם הקפידו לתלות את הראשים הערופים על הגדר הסובבת את הכיכר – "למען יראו וייראו".
המדינה האסלאמית כידוע התנגדה באופן נחרץ לקנאביס, כמו גם לאלכוהול וסיגריות. מי שנתפס עם בוף חשיש היה עלול היה למצוא את עצמו באצטדיון העירוני אותו דאע”ש הפכו לבית סוהר וחדר עינויים.
סיור בכלא המאולתר חושף אינספור קליעים על רצפת המקום, כתובות וציורים שהותירו אחריהם האסירים (חלקם לוחמי דאע”ש בעצמם שנזרקו לכלא בעוון עבירה שהם ביצעו), ובעיקר אווירה כללית של חושך ודיכאון. הנסיעה שלי לסוריה של אחרי תקופת דאע”ש הולידה חוויה מרתקת, אבל עושה רושם שבדומה למצב בעיראק, גם אחרי נפילת המדינה האסלאמית הדרך עוד ארוכה עד שתקום (אם תקום) כאן חברה דמוקרטית וחופשיה. לגליזציה של קנאביס, בכל מקרה, בטוח לא תתרחש פה בשנים הקרובות.