ערב אחד זיקק אמש את תופעת הלוואי המעייפת שמתלווה לערן זהבי – כדורגלן שהוא תופעה בפני עצמה, אחד בדורו, משיח עם כדור, השחקן הישראלי הגדול ביותר אי פעם.
ברשותכם, נקפוץ רגע לשריקת הסיום למחצית הראשונה: זהבי וחברו לחוליית ההתקפה של הנבחרת, מונס דאבור, התווכחו בליווי תנועות ידיים, ויש מצב שהיו שם גם קללות. שדר ערוץ הספורט, עמיחי שפיגלר, מיהר לעדכן ששחקנים אחרים ממהרים להפריד ביניהם רגע לפני שזה גלש לתגרה והרמות ידיים.
לצוות השידור זה הספיק. שפיגלר, יחד עם הפרשן וכדורגלן הנבחרת לשעבר עומרי אפק, קבעו ששני המעורבים, זהבי ודאבור, צריכים להיות מוחלפים מיד על ידי המאמן ולסיים את חלקם במשחק. אותה קביעה זכתה אחר כך גם להדהוד מהפרשן באולפן, שוער הנבחרת לשעבר בוני גינצבורג.
וכך, כל החבורה המנוסה והמלומדת, פעם על הדשא והיום בערוץ הספורט, הסבירה לנו שזו התנהגות לא מקובלת מצד שחקני נבחרת כל כך בכירים. שזו בושה וחרפה. אבל מה היה שם בעצם? שני שחקנים עצבניים, בדופק גבוה, אחרי מחצית מתסכלת בטירוף. כל מי שהיה פעם אפילו בחוג כדורגל יודע שעצבים מהסוג הזה הם דבר שקורה המון פעמים. לשחקנים מקצוענים זה קורה לפעמים מול המצלמות - ולפעמים לא. הפעם זה קרה.
מצוות שידור שמורכב משחקני עבר שמגיעים מהענף ולא מאיזה יציע וירטואלי בטוויטר, אפשר היה לצפות לתגובה קצת יותר עניינית; אפשר היה להגיד שזו תקרית מכוערת, שהיא לא מתאימה למעמד ושעדיף אם היו שומרים אותה לפחות לחדר ההלבשה, אבל בתכלס, שוב, כל מי שמתעניין בכדורגל יודע שלא מדובר כאן באיזו שערורייה - אלא בקטע שקורה הרבה אצל קבוצות בפיגור, בטח מהסוג איתו ירדה הנבחרת למחצית.
עושה רושם שבצוות השידור לקחו קשה את התוצאה איתה ירדה הנבחרת למחצית, כשהיא בדרך הבטוחה להפסד שלישי רצוף תוך עשרה ימים - ולא פחות מזה, נראה שכששפיגלר ואפק שידרו בהתלהבות את תקרית המסדרון בין זהבי לדאבור - ישבה להם בראש אותה תקרית זכורה של זהבי משליך את סרט קפטן הנבחרת על הדשא באצטדיון בחיפה.
וכאן בדיוק הבעיה: אי אפשר להשוות בכלל בין שתי התקריות. זריקת הסרט של זהבי היתה לכלוך רציני מדי בקודים הבלתי כתובים של הענף; זה היה ביזוי של המדינה ושל הענף, והתגובות, גם אם יצאו מפרופורציות - היו מוצדקות. אבל כאן? בואו, תקרית לא מכובדת ולא יפה כבר אמרנו - אבל אין בכלל מה להשוות.
למרות זאת, בית דין השדה של האינטרנט הישראלי לא היה צריך יותר מזה. מבט אל הרשתות החברתיות במחצית הראה שכל השופטים והדיינים כבר תייקו את "דאבורגייט" בספר עב הכרס שהם מחברים על זהבי לאורך הקריירה. אם לאמלק את השיח שרץ שם, אז המילים היו "עוד פעם הוא, איזה אפס" והלחן – "הוא לא יכול להיות קפטן". כאילו שמטרת העל שלו היא להיות קפטן. כאילו מה שצריך הוא שיהיה קפטן. עזוב אותך גולים ערן - תהיה ייצוגי.
אז נכון, זהבי לא צדיק ולא תמים. הוא בחור אמוציונלי שהרבה פעמים לא יודע לספור עד שלוש ולהרגיע את עצמו (אבל איך הסלובקים סופרים עד שלוש, אה?). הוא הרוויח את זה ביושר. יש לו רקורד מכובד של תקריות לא מחמיאות, מבלומפילד דרך חיפה ועד סביון, וכשאתה שחקן כדורגל שילדים מעריצים - אז מיד מבקשים להוריד אותך מהבמה על חוסר דוגמה.
אבל למה בעצם? זהבי הוא לא מדריך בצופים או מתנדב במד"א. מי אמר שמודל לחיקוי לא יכול להיות דמות מורכבת, כזו שאפשר לקחת ממנה דוגמה חיובית ושלילית גם יחד? תנשמו כשקופץ לכם הפיוז כמו זהבי. תקומו כשאתם נופלים כמו זהבי. תעבדו קשה כמו שהוא עובד כדי להגיע לאן שהגיע - ואל תתנו לאף רעש רקע להסיט אתכם מהמטרה.
ערב כזה, שבו זהבי עולה למחצית השנייה אחרי התקרית הזו, מבקיע שלושער, סוגר שבוע עם ארבעה שערים אחרי אחד הרגעים הכי קשים בקריירה שלו (החטאת הפנדל המכריע בסקוטלנד) ומשווה את כמות הגולים שהבקיע בנבחרת לזו של אגדה שנויה במחלוקת אחרת - יוסי בניון - מזקק את הצביעות והטרחנות ביחס הישראלי אליו.
עד שיש ישראלי אחד שכל פעם מחדש עושה את העבודה שלו, לא משנה לאיזה בור הוא נכנס או הכניס את עצמו קודם – תנו לנו ליהנות. תזכרו את זה, גם כשכותבים בהולנד שהוא "בקושי הולך" או בסין ש"המשפחה שלו עשתה בושות ביציע".
שנים אמרו על זהבי שהוא משחק בליגות לא רציניות ולא מביא את היכולת שלו לנבחרת. עכשיו, כשאת כל המשחקים שלו הוא משחק אך ורק ברמה אירופית גבוהה ונמצא בשיאו, תנו ליהנות כי לא נשאר עוד הרבה. ותהיו בטוחים, כשהוא יפרוש יום אחד (ערן, אל תמהר) כולם הרי ישימו את הצביעות בצד ורק יספרו כמה הוא היה גדול. הכי גדול שהיה כאן.