11 שנים בדיוק עברו מאז הלך לעולמו פרדה אקלום, מי שזכה לכינוי המחייב "משה רבנו של העדה האתיופית", ונראה שהמורשת שלו עדיין חיה ובועטת, כנראה יותר מאי פעם.
אקלום הוא ככל הנראה אחד מהשמות הכי בולטים וחשובים בעלייה הציונית של המאה ה–20, ואם צריך לסכם אותו במשפט אחד - פרדה אקלום הוא חלוץ העלייה של יהודי אתיופיה. את פועלו הבלתי נתפס והדרך הארוכה שעשה מאפריקה ועד לארץ עליה חלם אגב, אין באמת איך לסכם במשפט פשטני כל כך.
למעשה, מה שפרדה אקלום עבר בשביל להביא ולהעלות את יהודי אתיופיה לישראל מספיק בשביל למלא ספר שלם. לצערנו, ספר אין לנו, אבל כן יש לנו את האפשרות לפתוח צוהר אל עולמו ומורשתו של איש החינוך המהולל ואחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על העלייה לארץ ישראל.
הוא נולד ב-15 במאי 1949 וגדל בכפר עדי וורבה שבמחוז תיגראי בצפון אתיופיה. אביו, איש העסקים יזזאו אקלום, הבין היטב את החשיבות של רכישת השכלה ראויה, ודאג לרשום בנו במוסדות לימוד מקומיים. אם זאת, חשוב להדגיש כי כבר בצעירותו הבין אקלום לבדו את החשיבות של רכישת השכלה, והעניין בער בו לא פחות מאשר הוא בער באביו.
"אבא שלנו דרבן אותנו מאוד להצליח בבית הספר, אבל הדחף לחינוך הגיע גם מפרדה בעצמו", מספר עמרם, אחיו של פרדה, בראיון מיוחד ל-mako. "כשהוא סיים את כיתה ו', הוא עזב את הבית ועבר לגור באחת הערים באזור בשביל שיוכל להמשיך וללמוד בתיכון. באותן שנים הוא התגורר עם קבוצת ילדים בדירה משותפת והיה צריך להסתדר לבד כנער. הוא בישל לעצמו, הלך לבד לביה"ס, ועשה הכל בכוחות עצמו".
בדומה לבני משפחתו ושאר חבריו היהודים, לאקלום תמיד הייתה זיקה אדירה לישראל, זאת למרות המרחק הפיזי האדיר שהפריד בינו לבין המדינה אליה ערג. וכך, בזמן שחבריו לכיתה היו בעיקר נערים נוצרים ומוסלמים, הוא נהג להצניע את זהותו היהודית ואהבתו לציון עד לרגע בו הכל השתנה. רגע שהפך מהר מאוד למשמעותי בהיסטוריה של המזרח התיכון.
"מלחמת ששת הימים הייתה הפעם הראשונה בה אקלום החל להזדהות כיהודי בבית הספר", מספר אחיו. "הוא אמנם מעולם לא הסתיר את העובדה הזאת מעמיתיו לכיתה, אבל אחרי המלחמה ההיא הוא החל ממש להתגאות בלאום היהודי שלו. הוא היה אז בן 18".
בסופו של דבר, ובאופן טבעי כנראה, אקלום הפך את הזיקה שלו לחינוך למקצוע, ולאחר שסיים את לימודי ההוראה שלו במכללה למורים באדיס אבבה, הוא החל ללמד בבתי ספר רבים. בשלב מסוים, הוא אף הפך למנהל בית ספר כללי ממשלתי, תוך שהוא מסייע להקים את בית ספר היהודי של רשת אורט באזור תיגראי.
לאורך השנים בזטרו הוא שימש כמורה בתיגראי ובגונדר, וגם ניהל בית ספר באנדאבגונה – שם הוא אף התמנה לשמש כראש מועצת העירייה. לקראת סוף שנות ה–70 אחרי שצבר מעמד כאיש חינוך מכובד - הוא החל את פועלו הציוני במדינה.
הדרך אל החופש
השנה הייתה 1977 כשממשלת ישראל חתמה על הסכם סודי להעלאת יהודי אתיופיה בתמורה לנשק לישראלי . באותו זמן, אקלום שימש בתור איש הקשר ששלח משפחות מצפון המדינה לבירה, ומשם ישירות לישראל.
כ-200 יהודים עלו אז לישראל מאתיופיה, עד לשלב שבו שר הביטחון משה דיין חשף את הסכם הנשק ועורר את זעמה של הממשלה האתיופית. מיד לאחר מכן נותק הקשר הדיפלומטי בין שתי המדינות, נציגי ישראל במדינה האפריקאית גורשו, והמשטרה המקומית החלה להגדיר את פעילי העלייה כפורעי חוק – פרדה, כמובן, היה אחד מהם.
"אלו היו זמנים מאוד קשים", מספר עמרם. "פעילים היו יכולים למצוא את עצמם בבית סוהר או אפילו עם כדור בראש. גדליה אוריה, פעיל עלייה ואחד החברים הטובים של פרדה, נעצר על ידי המשטרה ונגזר עליו גזר דין מוות. הוא ניצל לאחר שהופעל לחץ על הממשלה מצדם של האמריקאים".
וכך, בזמן שאחד מחבריו הפך למת-מהלך וניצל בנס, פרדה הבין שהוא אינו בטוח בארץ מולדתו, והחליט לברוח מחוץ לגבולותיה אל חרטום, בירת סודאן.
המסע אל סודאן היה ארוך ורצוף סכנות. "באותן שנים לא היה ציר הליכה או מסלול מוכר שהוביל מאתיופיה לסודאן", מספר עמרם. "פרדה נאלץ למצוא את הדרך בכוחות עצמו, וכשהוא הגיע לגבול, הוא היה צריך להיעזר בסוחר נשקים בשביל לחצות אותו בבטחה".
כאשר פרדה הגיע סוף סוף אל חרטום, הוא המשיך את פועלו כאיש עלייה, בעיקר אחרי שגויס לשורות "המוסד", ואז החל לאתר משפחות של יהודים באתיופיה והעביר אותם אל בירת סודאן במסווה של פליטי מלחמה. המטרה הייתה ברורה וכלום עצר אותו מלהצליח במשימתו.
יהודים אתיופים רבים נאלצו לעבור את אותו המסלול הרגלי של פרדה על מנת להגיע אל הגבול עם סודאן – מאות קילומטרים בין סכנות איומות. "זה היה מסע רגלי שארך כחודש ימים", נזכר עמרם. "הוא התחיל מאזור תיגראי שבצפון אתיופיה, ועלה צפון-מערבית אל בירת סודאן. בדרך נאלצנו לעבור באזורים פראיים בהם היה צריך להיזהר מאנשי צבא, פעילי הפיכה וחיות טרף. מעבר לזה, אנשים גם נאלצו להתמודד עם תנאי השטח הקשים, החום, הרעב והצמא".
המציאות באותם מסעות קשים הייתה אכזרית, והסכנה הייתה תמידית ומידית. נערות נחטפו על ידי עבריינים לאורך ציר ההליכה, בשעה שאחרים היו נעצרים על ידי רשויות האכיפה על לא עוול בכפם. אלו שנתפסו הועברו אל מחנות מעצר אכזריים שם הם עברו עינויים קשים. לאורך שנות המסע מאתיופיה לישראל כ-500 אסירי ציון שוחררו מבתי הסוהר באתיופיה והצליחו להגיע לבסוף לציון, אל המדינה עליה חלמו בלילות והתפללו בימים.
אלו שהצליחו לחמוק מהסכנות פגשו לאורך הגבול סוכנים שפעלו תחת פרדה ודאגו לשכן אותם בדירות מסתור תחת זהות בדויה. בבוא העת, הם חצו את הגבול עם סודאן, עשו את דרכם אל חרטום ומשם עלו על טיסות שהובילו אותם בסופו של דבר לישראל.
"מעל ל–2,000 אנשים, יהודים בני העדה האתיופית, עלו ארצה בזכותו של אחי", מוסיף עמרם. "כל מי שעלה מאתיופיה בין השנים 1979 ל-1982 עשה זאת בזכותו של פרדה אקלום".
וכך, אחרי כשנתיים בהן סייע להעלות יהודים ארצה, אקלום וסוכני "מוסד" נוספים הכינו את הקרקע לגיבוש וההוצאה לפועל של "מבצע משה" - אותו מבצע מרגש ובלתי נשכח להעלאת יהודי אתיופיה ממחנות פליטים שבסודאן לישראל.
** *
בסופו של דבר, גם פרדה עצמו עלה לישראל והתיישב עם משפחתו בבאר שבע, שם הוא שימש בין היתר כפעיל קליטה ועזר לבני הקהילה להתאקלם במדינה. גם מכאן, מבירת הנגב, הוא לא עצר לרגע והמשיך בפועלו להעלות יהודים מארץ מולדתו. המשימה הזו, כך היה ניכר עליו תמיד - הייתה הסיבה שבגללה חי ונשם.
ב-8 בינואר 2009, כשהוא בן 59 בלבד, פרדה אקלום הלך לעולמו בזמן ששהה באדיס אבבה, וכמה ימים לאחר מכן הוא הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע.
בחייו ובמותו פרדה תמיד היה סמל לציונות, מחנך, איש "מוסד" ומנהיג. אדם שסיכן את חייו למען החלום לעלות ארצה, ובחלומו ובמעשיו הוא גם הגשים את חלומם של רבים ולהפוך את ישראל לביתם.