אני לעולם לא אשכח את הרגע בו אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי החליט לקעקע את עצמו בגיל 68. "ראית את הקעקוע של אבא?", היא שאלה אותי. "לא", עניתי בהלם מוחלט. בכל זאת, קצת תמוה שאבא שלך חוזר מביקור בארץ מולדתו, אנגליה, עם קעקוע על הזרוע. יחד עם זאת, שום דבר לא יכול היה להכין אותי לכך שהוא קעקע את המספרים של רחל ואידה מיכלוב - אותם מספרים שהן קיבלו במחנה הריכוז שטוטהוף - הזכר האחרון של אחותה ואחייניתה של סבתא אסתר ז"ל. במשך שנים תהיתי מה גרם לאבי (שהגיע לקיבוץ דפנה ב-1977 בתור מתנדב, לא עבר גיור כלל והוא ככל הנראה הבריטי הכי גאה שהכרתי אי פעם) לקעקע את שני המספרים המבהילים על הזרוע שלו. כשסוף סוף אזרתי את האומץ לשאול אותו מה הסיבה - גיליתי את עומק הטראומה המשפחתית מהאירועים שהתחוללו בליטא של תחילת שנות ה-40.
הכל התחיל כשרוני, אחי הגדול, התעניין בגורלה של משפחת קרמר - משפחתה של סבתי - אשר התגוררו בזיימליס בגבולה הצפוני של ליטא עד שנת 41'. האמת היא שהיום אני קצת מתבייש בעובדה שמעולם לא העליתי בדעתי לשאול את אימא שלי לגבי מה שעבר על בני משפחתה בשואה למרות העובדה שראיתי במו עיני "מזכרות" מאותה תקופה; הטלאי הצהוב שנמצא עמוק בתוך ארון הבגדים של אמי לדוגמה. אני מניח שאחי הבכור תמיד היה רגיש יותר לנושא וגם אמיץ יותר לחקור אותו (הרבה יותר ממני לפחות). "ידענו מה קרה לכל המשפחה", סיפר לי אבי, "ידענו הכל חוץ מאשר מה עלה בגורלה של אחותה הגדולה של סבתא שלך אסתר - הדודה של אימא. חשבנו שקרה לה מה שקרה לכל היתר". במילים אחרות; הקונצנזוס המשפחתי היה שלמעט בני המשפחה שהצליחו לברוח מליטא לפני הגעתם של הנאצים, כל השאר נספו יחד באקציות האכזריות של יהודי ליטא. חשוב להדגיש גם כי בני המשפחה לא בדיוק ששו לדבר על מה שקרה שם או על מי שנספה – לפחות לא סבתא אסתר, מי שנהגה להתייחס לנושא באגביות בשביל שלא לצער את הדור הצעיר. במשך עשרות שנים, חשבנו שמשפחת מיכלוב (רחל, בן זוגה יענק'ל, אידה בתה הבכורה ויהודה בנה הצעיר) נרצחו כמו כל שאר היהודים מהאזור בבורות ההריגה. למרות זאת, אבי, משום מה ובלי שום קשר "מיוחד" החליט לחקור את הנושא לעומק בתקווה לספק תשובות לאחי – וכך גם אולי לכל יתר בני המשפחה.
"התחלתי לתשאל את שאר בני המשפחה בארץ ובחו"ל, אבל הם לא ידעו כלום", מספר אבי, דון רייט, יליד אנגליה כאמור. "פניתי לאתר יד ושם אבל גם הם לא יכלו לעזור לי. בשלב מסוים, החלטתי לפנות לשירות האיתור הבינלאומי (ITS), שנמצא בארולסן שבגרמניה", הוא מספר. ה-ITS הוא ארכיון שמרכז מידע אודות פשעי המשטר הנאצי נגד יהודי אירופה ועמים אחרים בתקופת מלחמת העולם ה-2. ניתן למצוא שם עשרות מיליוני מסמכים ממחנות הריכוז ברחבי אירופה, כמו גם תיעוד בנוגע לתקופות מאסר ועבודות כפייה של אסירים. כנגד כל הסיכויים, הוא הצליח להשיג פיסת מידע שהדהימה את בני המשפחה.
"מסרתי להם את כל הפרטים שהיו לנו: שנת הלידה שלהן, הכתובת והשמות של בני המשפחה. אחרי כמה זמן, הם כתבו לנו חזרה וסיפרו שהצליחו למצוא זכר של הדודה ובת הדודה של אימא", סיפר לי אבי. "הם שלחו לנו את תעודת המשלוח שלהן, ממש כאילו היו בקר. התעודה הזאת בעצם הכילה את כל המידע שהיה לנאצים לגביהן: איפה הן נולדו, מתי הן נולדו, איפה הן נעצרו, מה הלאום שלהן ומה הייתה התחנה האחרונה שלהן". מתברר שרחל ואידה, בניגוד ליענק'ל ויהודה, שרדו את האקציות של 41' ונשלחו לגטו קובנה, שם הן נשארו כ-3 שנים. עד לאותו רגע, לאף אחד מבני המשפחה לא היה מושג שבשנת 44', כשהרוסים התחילו לקדם את כוחותיהם לכיוון ברלין, הנאצים שלחו את שתיהן יחד עם שאר יהודי הגטו למחנות הריכוז בפולין. אף אחד לא ידע שביולי 44', רחל ואידה הגיעו למחנה הריכוז שטוטהוף – שם הן הפכו לאסירה 047781 ואסירה 047782.
מעבר לקליטתן במחנה הריכוז, אבי לא הצליח להשיג יותר מדי אינפורמציה לגבי השהות של רחל ואידה בשטוטהוף. על פי המידע שנמסר לו, כ-50 אלף יהודים הגיעו למחנה הריכוז בקיץ 44'. חלקם הושמדו בתאי הגזים שבמקום, אחרים עבדו בפרך במפעל 'מסרשמיט', אשר הכין מטוסי קרב בשביל הלופטוואפה (חיל האוויר של הוורמאכט). בהנחה שרחל ואידה נשלחו גם הן לעבודה בכפייה, ייתכן וככל הנראה הן התמודדו גם עם התפרצויות של דיזנטריה וטיפוס. ככה או ככה, שטוטהוף הייתה התחנה האחרונה שלהן – פחות מחצי שנה לפני שהסובייטים כבשו את פולין.
אבי קיבל את כל האינפורמציה הזאת ביוני 2015. חצי שנה מאוחר יותר, הוא החליט לקעקע אותם על זרועו. זה קרה בברמינגהם, עיר הולדתו במרכז אנגליה. כשתהיתי לעצמי מה הייתה הסיבה שלו לקעקע את המספרים של רחל ואידה מיכלוב, הנחתי שהנצחת זיכרונן היא הסיבה. "אנשים בארץ מאוד רגישים לעניין של אתרי קבורה של קרובים", אמר לי אבי, "אתה חייב להבין שלצד הזה של המשפחה אין אתר קבורה, ספציפית למשפחת מיכלוב אין אפילו לא ציוני קבר. הייתה תקופה ששקלתי להקים להם אנדרטה בבית העלמין של הקיבוץ, אבל זה ירד מהפרק מסיבות כאלו ואחרות. בסופו של דבר, החלטתי להנציח את גורלן על העור שלי" – אך זה לא מסתכם בזה; מאוחר יותר הבנתי שההחלטה לקעקע את המספרים על גופו התקבלה ממניעים הרבה יותר מורכבים ממה ששיערתי לעצמי מלכתחילה.
"מאז ששמעתי על השואה, תמיד הרגשתי אשמה", סיפר לי אבי. "תמיד הרגשתי שבאותה תקופה אף אחד לא עשה כלום בשביל לעזור לאנשים במחנות האלו. כשאתה שואל בריטים שחיו באותה תקופה על הנושא, סביר להניח שתשמע משהו בסגנון של: 'היו לנו מספיק דברים לדאוג להם בצד שלנו'. זאת תשובה שאף פעם לא הייתה מקובלת עליי. מעבר לעובדה שהמספרים מנציחים את הזיכרון של רחל ואידה, אני מניח שזאת גם תזכורת לעובדה שבאותה תקופה הבריטים בפרט, ובעלות הברית בכלל, לא עשו יותר מדי בשביל לעצור את זה".
האמירה האחרונה של אבי הייתה היא זו שהכתה בי בעוצמה החזקה מכולן. יותר מהידיעה שהוא עשה קעקוע ואפילו יותר מהמספרים של רחל ואידה. הבושה של אבי מהמחשבה שאנשים באותה תקופה היו מודעים לזוועות שהתחוללו שם אבל לא עשו דבר בשביל לעצור אותן הייתה מה שזעזע אותי יותר מכל. אוי לנו אם לא נלמד את הלקח הזה כבר בימינו. אחרת בעוד כמה עשרות שנים נצטרך גם אנחנו להנציח אותו, וגם אז זה לעולם לא יהיה מספיק.
