לא מעט פעמים בחיי ראיתי ראיונות עם הורים שאיבדו ילד, ותמיד ראיתי מוטיב חוזר: הם יודעים שהילד כבר לא בחיים, והם עדיין חיים עם התקווה שהוא ידפוק בדלת פתאום וייכנס. התקווה, כך מתברר, מנצחת את הידיעה, וזה בדיוק מה שאמא שלי מרגישה כבר 44 שנים.
את הסיפור על הילדה שנפטרה באמצע שנות ה-70' אני שומע בבית כל החיים. לפעמים אני מרגיש שאולי יש בזה משהו, ולפעמים זה בכלל מרגיש לי כמו אגדה.
כשאחותי נולדה באפריל 1974, היא נשלחה מיד לפגייה. אמא שלי הגיעה כל בוקר לבית החולים וביקשה לראות אותה. במשך 12 ימים אסרו עליה לראות את הילדה. את הילדה שלה. "היא חולה מדי ואת לא יכולה לראות אותה", הייתה התשובה שחזרה על עצמה, ואז, תריסר ימים אחרי שנולדה, אחת האחיות החליטה לעזור לה ולהראות לה את הילדה דרך החלון. אמא שלי ראתה ילדה יפה ובריאה וחזרה הביתה מאושרת.
כמה שעות לאחר מכן הגיעה לביתה מברק. "הילדה שלך נפטרה" היה כתוב שם במילים קרות וחותכות. בימים הראשונים היא קיבלה את ההסבר שהילדה נפטרה ממחלה, אבל תקופה קצרה לאחר מכן החל לכרסם בה הספק.
זה הסיפור ששמעתי כל החיים, אבל הוא השתנה אחרי שראיתי את התחקיר של "חי בלילה" עם נדב בורנשטיין על בית חולים השרון; התחקיר מלווה 10 נשים שילדו בבית חולים השרון, שם הן מספרות בדיוק את אותו סיפור שאני שומע בבית כבר שנים ארוכות: "נולד לנו ילד בשנות השבעים ופתאום הודיעו לנו שהוא מת". בכל הסיפורים אגב, יש גם נתונים בלתי מוסברים; אין מקום קבורה, תעודת הלידה לא נמסרה, תעודת פטירה שלא נמסרה, תאריכים לא נכונים על המסמכים ועוד. עכשיו תראו, אני בדרך כךך לא אוהב לשלוף את השד העדתי - אבל כולן היו מזרחיות.
התחקיר ההוא חשף עוד סיפור מדהים; אישה שהבטיחה שהיא יכולה "לסדר" תינוק לספרית שלה תמורת כסף. האישה הייתה בתו של עובד בית החולים. היא נעצרה וישבה בכלא בשנות השמונים. אז מה קרה שם בשנות השבעים? יש עובדות ויש השערות, אני אגיד לכם מה אני חושב שקרה שם.
המצב בארץ באותם ימים יצר הזדמנות לזוגות שלא הצליחו להביא ילדים לעולם והיה להם קצת כסף. המון עולים, חסרי השכלה, תמימים, אנשים שדמות של רופא בחלוק מבחינתם הייתה אלוהים בהתגלמותו. השילוב של עולים וזוגות שזקוקים לילד, הוליד כנופיות שדאגו לעשות סדר. יכול להיות שהם לא היו רבים, אולי אפילו שניים שלושה אנשים חסרי לב ורודפי בצע, ויכול גם להיות שהזוגות אפילו לא ידעו שמדובר בגניבת תינוקות וחשבו שמדובר בתשלום עבור זירוז הליכי אימוץ. אבל כל העובדות אומרות שזה קרה.
וזה קרה לא רק בבית חולים השרון, זה קרה בכל בתי החולים בארץ. יכול להיות שזה קרה 10 פעמים ורודפי הבצע החליטו שהם עשו מספיק לביתם, אבל יכול שזה קרה מאות ואולי אפילו אלפי פעמים. למה אני מספר לכם את כל זה? כי יש שתי קבוצות אוכלוסייה שאני מעוניין לנצל את הבמה ולפנות אליהם.
אם אתם הורים שאימצו ילדים והם בני שלושים, ארבעים, או חמישים, ושילמתם למישהו, אולי בתום לב, נקו את המצפון שלכם וספרו לילד, ספרו למישהו, מגיע לילד שלכם לדעת שאולי (רק אולי) הוא נלקח למשפחה אחרת. אתם לא אשמים שזה קרה, אבל מגיע לו לדעת.
ואתם, בני השלושים, הארבעים או החמישים, אלה שיודעים שאומצתם ולא יודעים מי אימץ אתכם, או שלא יודעים שאומצתם אבל יש לכם ספק כי אתם קצת שונים מהמשפחה שלכם, אולי אתם לא רואים דמיון, אולי הצבע שלכם שונה, אולי תמיד חיפשתם משהו שחסר - נסו לגלות, אולי אתם חלק מאותם הילדים האבודים.
ובנימה אישית יותר: אם נולדת סביב חודש אפריל 1974 בבית חולים העמק, את חמודה כזו ורגישה, עם נטייה להשמנה שאת נלחמת בה, אולי את, תעזרי לאימא שלי לישון טוב לילה אחד לפחות ולא לראות את הפרצוף הקטן שלך מול העיניים. אולי את תעזרי לה להגיע לעצמאות הנפשית שאני מחכה לה כבר יותר מדי זמן.
אולי יום אחד זה יקרה.