השבוע חטפתי ג'ננה. לא קריזה כזאת של מתיפייפים או ציניים. לא התחרפנות רגעית וגם לא התפרצות זעם של צומי או פוזה. לא, הפעם זאת הייתה ג'ננה אמיתית. מקרה אמיתי של סכנת אשפוז. אפיזודה קורעת לב של עצבים שנולדו בקרביים שלי שגדלו והתעצמו כמו חייזר שהתביית לי על הגוף. וכל זה בגלל משפט אחד קטן של גבר.
לא קשה להוציא אותי מהבית לדייט. כמעט כל אחד יכול. כשהייתי בת 24 יצאתי עם בן 38, מאפיר כולו, מורה במשרה חלקית שגר עם סבתא שלו ומחכה שהיא תמות כדי להתחיל לחיות. בחיי, מבקשים ממני לתת צ'אנס, אני נותנת. אני נחמדה פתלוגית, אפשר לומר (להגיע איתי לדייט השני: זה כבר אתגר). הבעיה שלי עם עצמי היא לא שהפכתי לנותנת צ'אנסים סדרתית, אלא שהוותרנות שלי גולשת לעקרונות שפעם נצרתי כקדושים; ככל שהזמן עובר העקרונות שלי מתפיידים – הכול בשם קדושת הדייט הראשון והפוטנציאל של מה ייצא ממנו.
העיקרון היחיד למעשה, שליווה אותי כל חיי והיה חשוב לי הוא פשוט וקל ליישום: אני לא עושה את הצעד הראשון. למה זה? כי תמיד אני מדמיינת מה יהיה אחר כך. איך זה תמיד ירחף מעל היחסים שלנו; איך זה תמיד יהיה באוויר שאני רציתי אותו יותר מאשר הוא רצה אותי. זה עניין מהותי למדי אצל בנות: אנחנו חייבות להרגיש שאנחנו הצד הנחשק. אבל לצערי הרב ביותר, עם הזמן, גם על העיקרון הקדוש הזה אני מוותרת, הכל בשמו הקדוש של הסיכוי ובצילה הנורא של הקדמה.
דייטים בעידן הפייסבוק: תם עידן האבירות
השבוע נכנסה הבוסית שלי כולה צוהלת למשרד והכריזה שהיא מצאה את בעלי האבוד. על האש קטן בין חברים הפגיש אותה עם חבר של בעלה שהוא: "חמוד, מקסים, ורציני". "מצוין" אמרתי לה, ולעצמי, ומבלי לשאול עליו כלום (נותנת צ'אנסים שכמוני) רמזתי שיאללה, תשדר לו את המספר שלי. אבל לא. מה פתאום. היא נתנה לי את השם ושלחה אותי לחפש אותו בפייסבוק. תקעתי בה מבט עצבני, והיא ירתה בחזרה: "תחפשי אותו. תראי אם בא לך". רציתי לומר – למה שהוא לא יחפש אותי, לעזאזל – אבל הסתפקי בלשתוק ולהנהן. בכל זאת, בוסית. ועוד בוסית שכבר חמש שנים אני בוכה לה שאני מחפשת חבר.
לא חיפשתי מיד. עברו יומיים, ואני מקבלת ממנה הודעה שהאדון מחפש אותי ומחכה לי. תהיתי לעצמי מה הבעיה שלו לחפש אותי בעצמו, בעזרתה. אבל שוב – שתקתי. מצאתי אותו ושלחתי לו 'הי, מה עניינים?' קטן וידידותי. הוא שלח לי בחזרה שהכול נחמד ותהה איפה אני גרה (ככה אתם מבררים אם אנחנו מסכנות או מבוססות. אל תחשבו שלא עלינו על זה). עניתי. והוא, אחרי שעברתי את המבחן שלו, הודיע לי שהוא גר ליד הים, שהוא מאוהב באופניים שלו וסיכם: "יאללה, תשלחי לי חברות".
אני חיפשתי. אני יזמתי. אני התחלתי. ועכשיו הוא רוצה שאני אבקש חברות. המשפט הזה העיף לי את הפיוז לדרגה שלא ידעתי שקיימת בכלל. אוף-ד'ה-צ'רטס. לא קיימת סקאלה בכלל לרמת הקריז שחטפתי. מה זה? לא, תסבירו לי, מה זה גבר שמבקש מהבחורה שהוא מעוניין בה לבקש ממנו חברות? יש יותר מינימום מזה? מה יהיה כשנגיע לשיחת טלפון? והכי חשוב: איפה הביצים?
ואם בחורה תגיד לנו לא, מה יקרה? די לפחדנות
הפמיניזם בצורתו הנוכחית דפק לבחורות את האבירות. אנחנו מקבלות וסובלות בשקט. עכשיו הדטרמיניזם הטכנולוגי דופק לכם – הגברים – את האומץ. וזה, חברים, כבר לא מקובל, לא משעשע, ולא עובר סלקציה. אין בחורה שתסכים להיות יותר אקטיבית מהגבר שלה. אין בחורה שתסכים שהגבר שלה יתחבא מאחורי פעולות הקלקה פשוטות וגם אותן יסרב לעשות למענה. אין בחורה שתסכים לצאת איתכם אם אתם כל כך פחדנים שאתם מעדיפים להקליק על המקלדת עשרים ואחת פעמים (כמות האותיות במשפט הלא ייאמן ההוא פלוס הפסיק והרווחים) מאשר קליק אחד פעוט ומסכן של בקשת החברות. מה קרה לנו? לאן הגענו? איפה טעינו? מה הטכנולוגיה עשתה לכם הגברים? אז בחורה תגיד לכם לא? ביג-פאקינג-דיל! יש עוד אלף כמוה. לא ככה? אבל לצאת יותר כוסית מכוסית? זה כבר הרבה יותר גרוע משריטה קלה של האגו. תחשבו מה פעם גברים היו עושים למען נשים – הם היו יוצאים למענה למלחמות – ומה עכשיו? די, יש גבול.
המסקנה: תבקשו, תתקשרו, תתחילו, תיזמו
בקיצור, תהיו אקטיביים. סוד קטן – רוב הבחורות בכלל לא יודעות מה הן רוצות. קצת חיזור, קצת מילים יפות ומתוקות, וזה בדרך כלל עובד. בחורה שתגיד לכם לא – בולעים רוק, וזה עובר. היא מצידה אפילו לא סופרת את זה ולא זוכרת (בחורות רגילות שמתחילים איתן. זה לא שעכשיו יהיה לה משהו עליך והיא תספר לכולם ותצחק. צאו מזה. כבר לא בגן). אבל אם אתם גורמים לבחורה להתחיל איתכם במין תואנה של 'נראה קודם אם היא רוצה אותי'– זה לא יעבוד. אין חיה כזאת. אתם לא מגנים על עצמכם ככה. להיפך, אתם רק חושפים את עצמכם לסכנה שבאמת יצחקו עליכם. כי אם עשיתם את זה, איבדתם את הביצים שלכם, אם איבדתם את הביצים שלכם הפכתם לכוסיות, ואם הפכתם לכוסיות, אף כוסית לא תרצה אתכם.