התערוכה "מדונות" של אודי סלמנוביץ' לוקחת פורנו מהאינטרנט והופכות אותו לאומנות. יאיר גת, שהמילים פורנוגרפיה ואומנות פותחות לו את היום על רגל ימין, הלך לבקר
מעטים המקצועות הגבריים המכובדים שלעוסקים בהם יוצא לראות כל היום נשים עירומות וגם לקבל על זה כסף. בשביל להיות רופא נשים למשל, אתה צריך ללמוד המון – ואחרי שתסיים את הלימודים, המראות שתיחשף אליהם בעבודה כנראה שלא רק יוציאו לך את החשק לעירום אלא גם את החשק לחיות.
אחרי שתפסול כמה קריירות חוקיות פחות כמו סרסרות או עבודה מאחורי הקופה בפיפ שואו, תגלה שנשארה לך רק ברירה אחת: להתחיל להתעסק באומנות. נשמע לך מוזר? נסה להיזכר בטיול האחרון שלך לאירופה, עם האישה או החברה. לא נכנסתם למוזיאון? בטח נכנסתם. ומה ראיתם? נשים עירומות.
אז למה אותה אישה או חברה עושה לך פרצופים כשהיא תופסת אותך עם מכנסיים מופשלים כשאתה רואה נשים עירומות באתר החובבניות החביב עליך? כי במוזיאון נשים עירומות זה אומנות והאינטרנט זה לפורנו. אגב, אל תיתן לעירומות שתלויות במוזיאון לבלבל אותך. המטרה המקורית של רוב התמונות הייתה להיתלות על קירות חדרי השינה והעבודה של אלה שיכלו להרשות לעצמם, כדי שיוכלו להתפרק קצת באמצע היום. לקח להן שנים להפוך למשהו שרואים במוזיאון.
זה לא נערות ליווי – זה אומנות
אודי סלמנוביץ' הוא גבר שהבין איך זה עובד. הוא למד קולנוע בלונדון, התעסק בצילום פרסומות והציג בלא מעט מוזיאונים, אבל הסיבה שלשמה נפגשנו היא "מדונות": התערוכה שלו, שמוגדרת כ"תערוכה פורנוגרפית". בתערוכה סלמנוביץ' מציג פורטרטים של כוכבות פורנו ונערות ליווי שעברו הסבה למשהו אומנותי יותר.
אני לא מהאנשים שמסוגלים לסרב לתערוכה פורנוגרפית ב"שמונה" בצהרי יום שישי. על קירות האבן המג'וייפים של המועדון, ששימש לפני שנים רבות כמסגרייה ויש טוענים שלפני שנים עוד יותר רבות כבית זונות, היו תלויים לא מעט עירומות, רונן גוטמן ניגן יופי של פסקול מחרמן לשישי בצהריים והקאווה תססה. סלמנוביץ' מספר שכשהוא התחיל עם העניין הזה עם הפורנו, הוא השתמש בעיקר בתמונות מודפסות – פוסטרים של סרטים, פלאיירים של נערות ליווי וחוברות, שכדי להשיג אותן הוא נאלץ לערוך לא מעט תחקירים וחיפושים בבתי קולנוע כמו "מקסים", "מתמיד", ו"תמר".
אבל טוב שבאתם
זה לא מחרמן – זה חופש חברתי
על התמונות שאסף, סלמנוביץ' היה מביא ביד – לא כמו שאתה חושב טינופת, אלא בצבעי פסטל ושמן עליזים, שהפכו אותן באופן אוטומטי לאומנות, אבל סילקו מהן כל סיכוי לחרמנות. החיבור לאינטרנט הגדיל בהרבה את ההיצע של הבנות וסלמנוביץ' התחיל
להוריד אותן מהרשת, לעבוד עליהן עם העכבר וליצור עבודות רגועות ומהורהרות יותר,
שכדי להתחרמן מהן אתה צריך להיות טיפוס קיצוני במיוחד.
ניסיתי לברר איתו מיהן הכוכבות האהובות עליו, אבל סלמנוביץ' לא ממש מתעניין. הוא לא מכיר את השמות, מעדיף אותן טבעיות ומתייחס אליהן כאל נשים עובדות. "אני רואה בבנות האלה סמל לחופש חברתי" אומר סלמנוביץ', "ובזה שאני מכניס אותן למוזיאונים וגלריות אני מכשיר אותן ויוצר עניין חדש סביבן". העיסוק בפורנו חשף את סלמנוביץ' לשינויים שעברו על התחום. "הכוכבות של היום הן בשליטה על המעשים שלהן", הוא אומר, "הן לא מסורסרות, והן מנהלות את הקריירה שלהן מעמדה של שליטה. יש להן נתונים והן משתמשות בהן כדי להתפרנס".
בפורטרטים של סלמנוביץ' אין גברים ואין בנות נוספות מעבר לכוכבת שבמרכז התמונה. הכבוד שהוא עושה להם הוא חלק מהכבוד שהוא רוחש למין הנשי בכלל: "אותנו הגברים אפשר לבזבז, אבל הנשים חשובות באמת, בלעדיהן לה היה קיום למין האנושי". הבעיה העיקרית בתערוכה היא שמרוב כבוד ואומנות וכבוד לאומנות, לא נשאר מקום לאירוטיקה ראויה לשמה. המעבר מאתרי הזימה לקירות של "שמונה" הפך את הבנות מזונות למדונות – ונכון שלזה בדיוק התכוון האמן, אבל אני באופן אישי הייתי שמח להרבה יותר טינופת.
